יום רביעי, 29 ביוני 2011

נעים מאוד, קארין בוש.


שבועיים שלמים אני מתכננת לכתוב את הפוסט הראשון לבלוג שלי, ובכל פעם מחדש אני מוצאת סיבה 'מעולה' לא לכתוב אותו. עבודה, חיי חברה, חיי משפחה, עייפות, ניקיון הבית, בישול, כביסה, להוציא את הכלב ופרק מוצלח במיוחד של 'פרוייקט מסלול' הם רק חלק משלל הסיבות ה'מצוינות' והשקריות שבעטיין התמהמהתי. האמת היפה היא שדווקא בגלל שאני רוצה כל כך לכתוב, דווקא בגלל הכמיהה העזה למשהו שהוא רק שלי, הכתיבה יוצאת ממני כמו שן בינה שצריך לעקור.

אז למה, אם כן, לחוות חבלי לידה שכאלה מבחירה? התשובה לשאלה הזו הגיעה אלי מיד, בלי להתמהמה, בלי להתלבט: כי אני רוצה.

צילום: רותם גמליאל

הדברים שאני הכי מעריכה ומוקירה בחיי הגיעו אלי ללא שום מאמץ. המשפחה המדהימה שלי (שאני בטוחה שתככב פה בפוסטים עתידיים), בן זוגי היקר  (שהוא עולם ומלואו של טוב ואמת). החברים היקרים שלי, משפחה מבחירה שאספתי סביבי לאורך השנים. כל אלה הגיעו בקלות בלתי נסבלת כמעט, תודה לאל. החלקים בחיים שקשורים אלי, למערכת היחסים שלי עם עצמי, אלה הם החלקים בהם אני נותנת עבודה אמיתית. האדם שדורש ממני הכי הרבה אנרגיה הוא אני (דיוה שכמותי) ועל כן, אני בוחרת לקחת על עצמי את המשימה ולאלץ את עצמי לבחור במה שעושה אותי שמחה – ולהתמיד בו.  אני רוצה לכתוב, אני רוצה לשתף, אני רוצה להיות חלק מהעולם הוירטואלי ולהטביע בו את חותמי הצנוע. עולים לי בראש עכשיו לפחות 12 אנשים ששאלו אותי (מבלי ששיתפתי אותם בכך שאני חושבת לכתוב) 'למה אין לך בלוג? זה הכי את!'. ובכן חברים, לא היה לי בלוג משום שהיה לי נוח מאוד למלא את הזמן בדברים אחרים, שאינם דורשים ממני לדבר עם עצמי באופן קבוע ולנסות גם לענין אתכם על הדרך. הענין הוא, שלשמחתי הרבה גיליתי שאני מדברת עם עצמי הרבה, כל הזמן, והתהליכים שאני עתידה לעבור פה איתכם מתרחשים גם ככה בתוך הראש שלי כל הזמן, אז למה לא לצלם, לקשט, לערוך ולהגיש אותם בפורמט אסתטי ומגניב?

לא תכננתי על מה אכתוב.

הפוסט הנ"ל ואלה שיבואו אחריו יכתבו בנשימה אחת, על 3 כוסות קפה ושתי סיגריות לפחות. הבלוגים והכותבים שאני עוקבת אחריהם, אלה שממלאים את חיי בענין וירטואלי עשיר הם אלה שפשוט מציגים את עצמם ואת חייהם על גבי דפי בלוגספוט מעוצבים למשעי, ומניחים לכם לעשות את השאר. או שזה מענין – או שזה לא. כולי תקווה שאצליח לממש את האופציה הראשונה.