משפחה מבחירה

 אני יוצאת את פתח הבית ופונה שמאלה, אויר מדבר קפוא ויבש ממלא את הריאות שעד לפני רגע היו מלאות באויר חמים של בית אמא.  כעבור כמה פסיעות אני נעצרת ומשליכה אל תוך הפח הירוק עליו מתנוסס הכיתוב "רח' סלעית 46" שלוש שקיות גדושות בקליפות של ירקות ואריזות ריקות של בשר קפוא. ערב יום חמישי מבשר שאמא בעיצומה של חגיגת בישולים לשבת והבית  על 3 קומותיו ו-7 חדריו מריח כמו מסעדת פועלים חמימה. על שני סטים שונים של כיריים מבעבעים עשרה סירים הטומנים בחובם שלל הבטחות, מתערבלים ומלחששים בהונגרית ובמרוקאית.

אני מתחילה בהליכה, מבלי לשים לב לדרך. הרחובות השוממים של ערד ריקים מאדם ואני מכירה כל צעד מהדרך הזו בעל פה, יכולה ללכת בה גם בעיניים עצומות אם אתבקש. אני צוללת למחשבות בהקיץ וכשאני חוזרת לפוקוס אני כבר ניצבת על פסגתה של גבעה קטנה. אני מביטה שמאלה אל הגבעה הנגדית הנישאת מולי ואל הוואדי התלול הנפרש תחתיה. דמות קטנה יורדת לאיטה במדרון החשוך, לבושה מכנסי טרנינג וקפושון גדול, שיערה השחור אסוף בקוקו גבוה. אורטל צועקת לי מהוואדי 'איזה קור ינעל העולם!! פעם הבאה את באה לישון אצלי!' 'טוב!!' אני צועקת בחזרה, יודעת שמחר או מקסימום מחרתיים נחזור על אותו הטקס בדיוק.

המשפחה שבחרתי לעצמי בסביבות גיל 17 מלווה אותי כבר עשר שנים, אבל זה מרגיש כאילו הן היו שם מאז ומעולם. חלקן נכנסו לחיי מוקדם, חלקן מאוחר יותר ולאף אחת מהן אין תחליף. עם מיכל עשיתי שטויות והסתובבתי עם הבנים הלא נכונים, מאוחר יותר גם לימדנו אחת את השניה, אחת דרך השניה, איך לפרגן לעצמנו ולבחור את האנשים הנכונים שיהיו בסביבה. עם איה הייתי מבריזה משיעורים כדי לשבת על מדשאה, לעשן סיגריה משותפת, לדווח ולהדביק פערים באירועים ברומו של עולם (מי נישק את מי קודם ולמה). איה גם היתה הראשונה מבין הנשים המקיפות אותי שלימדה אותי לכעוס ולסלוח. דנה ואני העברנו לילות ארוכים על מרפסת ביתה ברמת גן, משחזרות גרסה ישראלית לשיחות סקס אנד דה סיטי ומרגישות חזקות, עצמאיות ובלתי מנוצחות. כרומנטיקנית חסרת תקנה היא גם היתה הסנגורית היחידה לסיפור האהבה האינטרנטי שצללתי לתוכו עם הגבר איתו בחרתי לא מזמן לבלות את שארית חיי. הוא התגורר אז באיטליה, אני הייתי כאן ותקשרנו דרך פייסבוק וסקייפ באופן שבו לרוב האנשים היה נראה שזהו בזבוז מוחלט של זמן. דנה עודדה אותי ללכת אחרי הלב וכשנסעתי לאיטליה לבלות 5 ימים עם בחור שפגשתי קודם לכן רק פעם אחת, היא היתה שמחה באמת, ועל כך אני מודה לה באהבה. בשלי התאהבתי כליל במהלך ארגון מסיבת הרווקות של אורטל. גיליתי שבמשך שנים הסתתרה לה מתחת לאף שלי אישה נדיבה, אוהבת, אמיצה, עצמאית, חייכנית ואופטימית נצחית שכמוה לא פגשתי מעולם.

ואז, יש את אורטל, שלכבודה התכנסנו בשבוע שעבר ליום צילומים מיוחד במינו

אורטל ידגר. איפור: קארין בוש, צילום: נועב אייזנשטאט

אורטל הינה העדות היחידה בחיי לאהבה אמיתית ממבט ראשון. היא נמצאת כרגע בהריון עם בתה הבכורה שנקראת לעת עתה 'היפופון' (על שם ההרגשה הכללית שהיא מסבה לאימה במהלך ההריון) ונפלה בחלקי הזכות הענקית לאפר את חברתי הטובה ביותר על מנת לתעד את אחת התקופות המיוחדות בחייה. בכל פעם שאורטל ואני לוקחות חלק בחוויה שברור לשתינו שהיא חד פעמית, אני מוצאת את עצמי חושבת ונזכרת בהתחלה.

אורטל ידגר. איפור: קארין בוש, צילום: נועה אייזנשטאט

מתישהו בסוף כיתה י' ביום שגרתי למדי בו העדפתי להסתובב חופשיה ולא לשבת ללמוד, הלכתי לבקר את מיכל בביתה. שמעתי על אורטל הרבה ממיכל, הן היו חברות טובות כבר מחטיבת הביניים וכמעט כל סיפור שלה התחיל ב'אז התקשרתי לאורטל ויצאנו ל....', אבל עד אותו יום לא יצא לי לפגוש אותה אישית. כמיטב המסורת התיכונית, חילקתי אז את האנשים בעולם שלי להקבצות וליחידות לימוד והחברויות סביבי הורכבו בעיקר מהאנשים שבילו יחד בכיתה ביום יום. כך יצא שאני (5יח' אנגלית 5 יח' פסיכולוגיה 5 יח' אומנות) ואורטל (5 יח' מתמטיקה 5יח' פיזיקה 5יח' מדעי המחשב) לא ממש הסתובבנו באותם חוגים, בלשון המעטה. בזמן שאני עישנתי מאחורי אולם הספורט יחד עם החבר'ה (והמורה) משיעור תולדות אומנות הרנסאנס, אורטל וחבריה עמלו על נוסחאות ופונקציות שכל קשר ביני לבינן הזוי בהחלט. היא ידעה כבר אז ששקדנות והשקעה בלימודים יביאו אותה למקום אליו היא רוצה להגיע, אני ידעתי שכל זה לא בשבילי ושהדבר היחיד שבאמת עושה אותי מאושרת הוא ליצור.

הבית של מיכל תמיד היה בית של חבר'ה ושלושתנו בילינו כמה שעות טובות יחד, צוחקות, רואות טלויזיה (מרתון בווורלי הילס 90210 + מלרוז פלייס, כל העונות מההתחלה) ואוכלות מאכלים שהשתיקה יפה להם (ספירת קלוריות היתה מאוד לא קול באותם ימים). אורטל סיפרה לי אז, שהיה לה וויכוח עם אמא שלה (משהו קלאסי כזה של גיל ההתבגרות) לפני שהגיעה למיכל ושבתור עונש היא ממש לא מתכוונת לחזור הביתה היום. הבטתי עליה בהערצה שכן הייתי יכולה רק לחלום שיהיה לי את האומץ הזה, אני תמיד התקפלתי ראשונה בוויכוחים עם אמא שלי. הצעתי לה לבוא ולישון אצלי והיא הסכימה מיד. יצאנו מביתה של מיכל אל ביתי שלי, דיברנו על הא ודא חצי לילה, משלימות פערים של 16 שנים בהן לא הכרנו אחת את השניה ובבוקר קמנו יחד ללימודים. בצהרים, חזרנו יחד אלי הביתה וכך חוזר חלילה, במשך שבוע שלם. ההורים שלי התאהבו לגמרי בילדה החכמה והמתוקה שהבאתי הביתה וההורים של אורטל סימנו אותי בתור החברה הסוררת שמדרדרת את הבת שלהם.

אורטל ידגר. איפור: קארין בוש, צילום: נועה אייזנשטאט

אותו שבוע בחיינו סימן את התחלתה של חברות שככל שעובר הזמן, אני מבינה עד כמה היא נדירה ומיוחדת. גדלנו יחד, ואנחנו כל כך שונות שהדבק היחיד ביננו הוא אהבה אמיתית ומשהו נוסף, קוסמי לגמרי שאף אחת מאיתנו לא יודעת להסביר.

לאורך כל שנות התיכון אורטל הכניסה לחיי יציבות והיגיון שהיו מאוד נחוצים לעפיפון שכמוני (כשהתכוננו לבגרות במתמטיקה היא ישבה ולימדה אותי בתוך חודש חומר לימוד של 3 שנים שלא למדתי בכיתה), ואני הכנסתי לחייה רוח שטות וחוויות שאפשר למצוא בהן היגיון רק בשלהי הטיפש-עשרה (כמו לטלפן אליה בשתיים לפנות בוקר באמצע שבוע שגרתי, ולומר לה שתמתין לי מחוץ לבית בעוד רבע שעה כי לקחתי את המפתחות לאוטו של ההורים ואני מגיעה לאסוף אותה. למען הסר ספק – אף אחת מאיתנו לא אחזה אז ברישיון נהיגה וכשהחזרנו את האוטו לאחר שעה של נהיגה פושעת ברחבי העיר המנומנמת אורטל היתה צריכה להחנות אותו מחוץ לבית כי אני פחדתי לדפוק אותו ברעש גדול ולהעיר את הורי שישנו אותה שעה שנת ישרים בחדרם).

לפני הצבא נסענו יחד לאמסטרדם, פעם ראשונה לגמרי לבד בחו"ל כמו ילדות גדולות וכשהגיעה השעה להתגייס, שתינו קיבלנו מכתב המורה לנו להתייצב בלשכת הגיוס באותו יום ושעה בדיוק. אפילו צה"ל לא העז להפריד ביננו.

את השנתיים של הצבא בילינו באותה יחידה אך בבסיסים מרוחקים ולאחר השירות המייגע, אורטל הרגישה צורך להתנתק ונסעה להודו, עם כרטיס בכיוון אחד. חמישה חודשים ארוכים העברתי בגעגוע וכשהגיעה שיחת טלפון מאיזה כפר נידח בה היא אמרה לי שהיא מיצתה  את הטיול והציעה לי לפגוש אותה באמצע הדרך הביתה, ארזתי תיק גדול, פסחתי על החיסונים המומלצים מפאת חוסר זמן וכעבור 3 ימים פגשתי אותה בבנקוק. במשך שבועיים וחצי היינו ביחד לבד, לאף אחת מאיתנו לא חיכה חבר בבית והטיול הזה מסמל עבורי עד היום את התקופה החופשיה ביותר בחיי.

אביה של אורטל וסבא שלי, שני הגברים המשמעותיים בחיינו, חלו והתאשפזו באותו היום ממש והגיעו בדרך פלא למיטות צמודות באותה המחלקה בבית החולים. חודש שלם 'ביליתי' עם אורטל יחד בין המסדרונות הקודרים, מפטפטות, תומכות ומחבקות עד שסבא שלי הפסיד את המאבק והלך לעולמו. אורטל לא זזה ממני לאורך כל השבוע של השבעה, ולאורך כל 30 הימים הבאים המשכנו לבקר את אביה, שנשאר לבדו במחלקה. יום לאחר שעלינו לקברו של סבא לציון 30 הימים למותו, נפטר גם אביה של אורטל והיתה לי הזדמנות לגמול לה. כשקיבלתי ממנה את הטלפון שהודיע לי שנפטר, עזבתי את המשמרת שלי באמצע ונסעתי לערד לבושה בחולצה של רשת 'ארומה', כשאני מריחה כמו גבינת חלומי מטוגנת ולחם טרי. אורטל המתינה לי ליד חלון המטבח שלהם, שפנה לרחוב כאילו ידעה בדיוק את הרגע בו אני אמורה להגיע. אני יכולה להמשיך ולכתוב כאן גם עוד 3 ימים, ויהיה קשה להכיל או להסביר את החברות שיש לי עם האישה המהממת שלפניכם.

אורטל ידגר. איפור: קארין בוש, צילום: נועה אייזנשטאט

אני מניחה שמה שאני מנסה לומר הוא, שכולי תקווה שלכל מי שקורא את שורות אלה יש 'אורטל' (או איה, מיכל, דנה או שלי) משלו. יש ביננו מתכנתת מחשבים שעובדת בחברת הייטק (נחשו מי?), כותבת, מאפרת, שתי מהנדסות תעשייה וניהול ואופטימטריסטית אחת. אנחנו שונות בתכלית בהעדפותינו הקולינריות, באורח החיים בו בחרנו, בבני הזוג שלנו, בטעם שלנו בלבוש, בשפה בה אנחנו מדברות בה עם הורינו ובשלל תכונות אחרות. אחת מאיתנו גרה במושב צפוני, אחרת בעיר שינה פרברית ופלצנית, יש בחבורה תל אביבית בדם ורמת גנית שכנראה תמצא את עצמה מתגוררת בחו"ל בשנתיים הקרובות. יש ביננו כאלה שהתמסדו והתיישבו לחלוטין (ועל כן עיניכם רואות כאן צילומי הריון) חלקנו בדרך לשם וחלקנו רחוקות משם שנות אור ושמחות על כך לחלוטין. הקסם הוא, שגם אחרי 10 שנים ועשרות חוויות משנות חיים ואישיות, אנחנו עדין יודעות 'לחצות את הוואדי' ולהיפגש בדיוק באותו המקום, בו כל מה שחשוב באמת הוא האהבה שיש בשפע, האינטימיות והחברות האמיתית שכולנו דואגות לשמר ולהוקיר.

אני אוהבת אתכן, משפחה מבחירה שלי. תודה שאתן בוחרות להישאר בחיי ולהפוך אותם ליפים ומאושרים יותר.

(מימין) איה אליה, אורטל ידגר, קארין בוש. איפור: קארין בוש. צילום: נועה אייזנשטאט.

LIKE עליכם, כולכם!

עצרתי לרגע כדי לומר - תודה, תודה, תודה. אלף פעמים תודה. 

לעמוד הפייסבוק של האחת והיחידה, אלכס בוקס לחצו כאן.


נשיקות, שבוע טוב וד"ש מזואי, הנקבה היחידה שמוציאה אותי לרחוב בגשם, בברד ובחמסין:

זואי.

Kytoko Karine, Kytoko

השבוע איפרתי על סט הצילומים הכי מרגש שיצא לי להיות עליו מאז שהתחלתי את דרכי כמאפרת. תחילת הסיפור שהוביל ליום הצילומים הוא לפני כ-13 שנים, במדינה לא כל כך רחוקה מכאן.

אמה מקימבה וקארין בוש, תל-אביב 2011

בשנת 1998 פרצה מלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המלחמה שהתבשלה במשך כ-20 שנים לפניכן, התפרצה בכל הכוח ועירבה לא פחות משבעה צבאות שונים שלקחו חלק במה שספרי ההסטוריה מכנים 'מלחמת העולם האפריקאית'. אוגנדה ורואנדה היו שתי המדינות הראשונות מבין שורה ארוכה של שכנות שפלשו אל גבולותיה של קונגו (שנקראה אז זאיר) והפכו את המדינה לאיזור מלחמה עקוב מדם, מהקשים שנרשמו בהסטוריה האנושית. למשך מספר חודשים בשנת 2003 היה נדמה שחלה הפוגה בזעם ובמוטיבציה להילחם, אולם המלחמה נמצאת עדין בשיא כוחה באיזורים מסוימים במדינה. במזרח קונגו מדווחים על מקרי האונס והאלימות המינית הקשים ביותר בהסטוריה של העולם, הן בחומרתם והן בהיקפם. הקונפליקט בקונגו הוגדר כמלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השניה, ומספר ההרוגים במדינה עומד כיום על כ- 5.4 מיליון אזרחים.

אזרחיה של קונגו-קינשאסה (כך היא מכונה בפיהם) שהצליחו להימלט מהמדינה או גורשו ממנה על ידי כוחות הצבא, חיפשו מקומות מקלט במדינות שכנות, קרובות ורחוקות. בתחילת שנות ה-2000 ישראל פתחה את שעריה לרווחה לפליטים רבים מהאיזור לאחר שהמצב במדינה הוכרז כ'שואה אפריקאית', אך מאז מדיניות קליטת הפליטים הוקשחה ונכון להיום רק מספר קטן של מבקשי מחסה מקבל מאיתנו מעמד רשמי של פליט מלחמה.

אמה מקימבה, אישה חייכנית בת 38 הגיעה לעבוד כמנקה בבית הספר לאיפור בו אני עובדת. מאז ומעולם הוקסמתי מאנשים המגיעים לכאן ממדינות רחוקות, במיוחד אלה שאני מחשיבה 'מסתוריות' (אני מודה שלפני יום הצילומים הנ"ל כמות המידע שהיתה לי על קונגו-קינשאסה היתה מביכה ממש. ידעתי שזה באפריקה, קרוב לאוגנדה ו... זהו, פחות או יותר). אמה הגיעה לביה"ס בכל יום ועשתה את עבודתה בזריזות וביוסדיות, מה שהשאיר לה כמה שעות פנויות בכל יום עבודה עד שהגיעה השעה ללכת הביתה. את השעות הפנויות הללו העבירה מול מסך המחשב, או בשיחות חולין עם כל מי שהסכים לשתף איתה פעולה. אני נמניתי על המשת"פים הקבועים של אמה הפטפטנית, וכך נרקמה ביננו ידידות שפרחה תחת מגבלות קשות של שפה (אמה מדברת מעט עברית, מעט אנגלית והרבה שפות שאני לא מבינה). ידעתי שהגיעה מקונגו, ידעתי שיש לה ילדים, ידעתי שהיא גרושה ושאין לה בן זוג כאן בארץ אך פרט לכך לא הצלחתי לדלות ממנה יותר מדי.

לפני מספר שבועות אמה ניגשה אלי והצהירה שיש לה בקשה. היא מבקשת ממני לאפר אותה. 'עכשיו?' שאלתי. 'לא, לא היום אבל רציתי לדעת אם את מסכימה', השיבה לי. אמרתי לה שבעיקרון אני אשמח, אך אני מודה שהבקשה שלה היתה נראית לי תמוהה במקצת שכן המלתחה של אמה כללה בעיקר מכנסי טרנינג מהוהים וחולצות טי שהריחו כמו 4 בקבוקי אקונומיקה. היא לא נוהגת להתאפר כלל ושיערה תמיד אסוף לגמרי וצמוד לחלק האחורי של ראשה. לא היה לי מושג אפילו מה אורכו. כמה ימים נוספים חלפו ואמה ניגשה אלי שוב עם ברק בעיניים כמותו לא ראיתי אצלה מעולם.

'קבעתי לנו יום צילום' אמרה לי, חצי בעברית חצי באנגלית. 'יש לנו תור בסטודיו של אבי (משולם, הצלם שעובד איתנו בבית הספר) ואני אדאג להכל. אני מביאה בגדים, וגם חברה שלי שהסכימה לעזור לי ולנקות את בית הספר במקומי בזמן שתאפרי אותי. את עדין מסכימה לאפר אותי נכון?'

'בוודאי אמה, בשמחה' השבתי, 'אבל למה את צריכה להתאפר ולהצטלם? את רוצה לשלוח תמונות לילדים?'

'לא, אני רוצה להרגיש יפה' אמרה בחיוך. 'כל היום אני מנקה, פה ובמקומות אחרים כבר 4 שנים ברציפות. אני רוצה להרגיש כמו אישה שוב. יש לי בגדים שהבאתי איתי מקונגו, ואני רוצה להצטלם כדי שכשאהיה זקנה אוכל להיזכר שפעם, הייתי יפה'.

נמלאתי גאווה על כך שמתוך בית ספר שלם של מאפרים אמה ביקשה ממני לעזור לה להיות הכי יפה, אבל ידעתי גם שביקשה לא רק משום שידעה שאעשה עבודה טובה. היא ביקשה משום שבניגוד לרוב האנשים בחייה, אני הבטתי ודיברתי אליה, ולא דרכה. יש לנו נטיה מכוערת לשכוח לפעמים שהאנשים המוזרים למראה הממלאים את רחובותיהן של שכונות מסוימות בעירנו הם בני אדם, עם עולם פנימי וסיפור אמיתי לגמרי, כמו כל אחד אחר השוהה כרגע על הפלנטה. סבא שלי, שעל שמו נקרא הבלוג שאתם קוראים כעת, היה האדם שלימד אותי לחפש את האנשים האלה ולהושיט להם יד לעזרה בכל פעם שמתאפשר לי. כמי שהיה פליט בעצמו, זיכרון הבדידות, התלישות, האנונימיות ומבטיהם המזלזלים של האנשים ברחוב נצרבו בנפשו והוא חיפש לעשות תיקון דרך משפחתו, דרכי.

יום הצילומים הגיע, ואמה הגיעה לבית הספר מוקדם מהשעה בה קבענו. היא התרגשה כמו ילדה קטנה שעומדת לקבל מתנה גדולה שעטופה בסרט צבעוני ומסתורי. יחד עם אמה הגיעה חברה, כפי שנקבע מראש, שניגשה היישר למלאכת הניקיון.

התחלנו במלאכה. אמה ידעה להגיד לי במדויק מה היא רוצה, כאילו תכננה את כל היום הזה מראש ופרטה אותו לפרטים הכי קטנים שיש. 'אני רוצה איפור עדין ואלגנטי, שלא יכסה אותי אלא רק יעשה אותי יפה, שיהיה Kytoko', אמרה לי בביטחון. אני התחלתי לאפר ואמה התמסרה, עוצמת את עיניה וממתינה בסבלנות בזמן שהסתרתי את פגמי הגיל והעדויות למה שעברה עד לאותו היום (פניה של אמה מלאים בצלקות כהות שלא היתה לי התעוזה לשאול מהיכן הגיעו). מדי פעם, פקחה את עיניה והציצה מאחורי אל הראי הגדול שהיה ניצב מולה. 'Kytoko Karine, Kytoko!' אמרה לי פעם אחר פעם. חברתה של אמה נכנסת לחדר, וחיוך רחב נמרח על פניה. Kytoko. היא סיננה משהו בניב אפריקאי שלא זיהיתי, ואמה חייכה אלי ואמרה 'חברה שלי אומרת שאת מאוד מאוד יפה'. אמה ענתה לה באותו הניב, וכששאלתי מה השיבה לה אמרה לי:

"I told her you are more beauty from inside, not out"

נלחמתי בדמעות שמילאו לי את הגרון והבטן, וחשבתי על סבא שלי שבטח יושב עכשיו באיזה בית קפה קטן בעולם המקביל אליו הולך כל מי שמת, זולל איזו עוגה הונגרית ומשמין מנחת (האגדה המשפחתית מספרת שלעוגות בעולם הבא אין קלוריות).

חלק מהקסם של המקצוע שלי, הוא שאם אתה עושה את עבודתך בצורה טובה, האדם היושב בכיסא מולך אמור להיות נינוח ומלא ביטחון שהוא בידיים טובות. בדרך כלל, כ-10 דקות לתוך מלאכת האיפור, הכתפיים של המאופר שלי נשמטות ואני מבינה שהוא שחרר. הגוף משוחרר והוא כולו שלי – לעשות בו את מה שנשכרתי לעשות. זהו בדרך כלל השלב שהסיטואציה האינטימית של להימצא פנים אל פנים קרוב כל כך למישהו שעד לפני כמה דקות היה זר מוחלט עושה את שלה, ומתחילה שיחה אינטימית לא פחות. שאלתי את אמה איך הגיעה לישראל.

'לא הייתי אמורה להגיע לכאן'. אמרה לי. עזבתי את קונגו כי היה בלתי אפשרי להמשיך לחיות שם. השארתי את כל חפציי אצל אמא שלי, ונסעתי למצרים. שם גיליתי שמצרים מוסלמים לא אוהבים אותנו, גם כי אנחנו שחורים וגם כי אנחנו נוצרים. אז באתי לפה'

'איך הגעת לכאן?' שאלתי.

אמה צחקה ואמרה: 'בלימוזינה קארין, בלימוזינה מפוארת'. התעקשתי. 'ברגל' השיבה לי, והפסיקה לחייך.

 למדתי המון על האישה שלפניכם במהלך העבודה איתה באותו היום, אבל למדתי עוד יותר על החיים ועל כמה רחוק אנשים ילכו על מנת לשרוד, ולגדל את ילדיהם בכבוד (גם אם הם לא אלה המגדלים אותם). לאמה יש את 3 הסיבות הטובות ביותר בעולם להישאר כאן ולהרוויח כסף מצד אחד, או לחזור כלעומת שבאה מצד שני. תלוי על איזה צד של המטבע מסתכלים. לסיבותיה של אמה קוראים לידיה (14), לוי (12) וג'וזף (10). כשהיא מדברת עליהם, הקול שלה משתנה, והחיוך חוזר מיד להאיר את הפנים. היא קיבלה מעמד של פליטת מלחמה כאן בארץ, ומאז היא שולחת כמעט כל שקל שהיא מרוויחה בחזרה לקונגו. הילדים נמצאים אצל אמא שלה, ואמה עושה הכל על מנת לאפשר להם לחיות חיים אחרים מאלה שלה היו. היא סיפרה לי שעברה לפני שנתיים לגור בדירה זולה מאוד, עם עוד שותפה ממש מעל לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. המהלך הזה אפשר לה לחסוך עוד יותר כסף, בו השתמשה כדי לקנות אדמה שעליה נבנה ברגעים אלה ממש ביתה החדש בקונגו, שימתין לה לכשתשוב הביתה. כשאני שואלת מתי היא מתכננת לחזור, היא עונה מיד '4 שנים ושלושה חודשים'. זה הזמן הדרוש להשלמת בנית הבית, ושליחת ילדיה לבתי ספר ראויים באיזור בטוח יחסית של אקווטאה, העיר בה הם מתגוררים בקונגו.

האיפור מוכן. אמה ניגשת להתלבש, חושפת בפני גוף ערום ומצולק. צלקת מכובדת במיוחד משתרעת על בטנה התחתונה, אני מזהה אותה מיד משום שיש לאמא שלי את אותה אחת בדיוק. 'זו מזכרת מג'וזף שלי', היא אומרת בחיוך. אמה התבוננה בראי וחייכה, חברתה עומדת מנגד ואומרת בצהלה' Kytoki Aimee!! Kytoko kytoko kytoko'. היא ניגשה אלי, נתנה לי חיבוק ואמרה בעברית מושלמת: 'תודה מאמי!'.

אמה מקימבה, 38

אמה מקימבה, 38

מאוחר יותר באותו הערב חזרתי הביתה, הכנתי כוס קפה והתיישבתי מול המחשב עם הדיסק שהכיל את התמונות מהצילומים. הכנסתי את הדיסק ללפטופ ועד שנטען, פתחתי מילון אינטרנטי והקלדתי: kytoko. כעבור כמה שניות התנוסס מולי הפירוש: "מושלם; אלוהי; יפה בצורה אלוהית; ביטוי רחב השזור בעיקר בניבים אפריקאים שונים ובא לבטא הוקרת תודה עמוקה והתפעלות מיופי פיסי או רוחני"

השראה כאויר לנשימה

שלום לקוראי הבלוג! עכשיו כשאני יודעת שהמילים הללו לא שטות יתומות ובודדות בחלל הריק של האינטרנט אלא נוחתות היישר אל מסכי המחשב הקטנטנים שלכם, קוראים יקרים שלי, אני כותבת עם מוטיבציה והרגשה נעימה בבטן שמתעלה אפילו על זו שהיתה שם קודם.

בשבועות האחרונים שיגרתם אלי (לשמחתי והפתעתי הרבה!) המון שאלות, כל אחד בדרכו שלו. הרגשתי מוחמאת והתמלאתי ענווה למשמע ביטויי פליאה על כך שלא כתבתי כבר זמן מה. שאלה שחזרה על עצמה המון בזמן האחרון (והאמת היא שגם לאורך כל חיי מאז ומעולם) היא 'מאיפה יש לך את כל הרעיונות האלה?' או 'איך את חושבת על כל הדברים האלה?'... שאלה מצויינת, פילוסופית משהו, שזכתה לצערי באורח תדיר לתשובה האינפורמטיבית המהממת 'מממ... לא יודעת'.

ואני באמת לא יודעת, או נכון יותר לומר – לא ידעתי, עד שהחלטתי שבא לי לדעת וישבתי לחפור קצת בתוך תוכי עם השאלה הזו בראש. אני חושבת שהכמיהה לידע וליצירה ותרגום שלהם לאומנות בת קיימא ו\או לפרנסה ממקצוע יצירתי הם תוצאה של המון משתנים. חלקם בשליטתי (כמו מחקר שאני עושה באינטרנט ובספרים בכל פעם שאני נתקלת באדם או ביצירת אומנות שמעוררים בי סקרנות והשראה) וחלקם תוצאה של מזל \ גורל \ יד אלוהים \ אבולוציה \ אורח חיים 'מעורר השראה'... תלוי את מי תבחרו לשאול.

כשהייתי בת 3 אבא שלי חטף מתוך ידי ציור של ליצן שציירתי בטושים צבעוניים על נייר מדפסת של פעם (כזה  שבא בגליל, עם החורים בשני הצדדים). אני זוכרת במעומעם שבראש שלי, החלטתי לצייר את אבא שלי עומד ליד הבית שלנו (עכשיו שאני כותבת את זה - העובדה שבחרתי בדמות של ליצן עבור אבא שלי היא פרוידיאנית משהו, אולי נדבר על זה קצת בפוסט אחר...). הוא שמר את אותו ציור במשך שנים, וכשהייתי בערך בת 10 מצאתי אותו נח בין דפי קלסר מאובק בחדר העבודה בבית שלו, שכבר מזמן לא היה הבית שלי (אולי נדבר גם קצת על גירושים בפוסט אחר). הוא הסביר לי אז, ששמר את הציור כי הוא היה המום מכמות הפרטים שיצקתי לתוכו בכנות ותמימות של פעוטה. המודעות שלי לעולם שסביבי היתה כל כך מפותחת ועשירה מבחינה ויזואלית, רחוקה מאוד (מסתבר) מהמודעות ש'אמורה להיות' לילדה בגיל הזה. בעוד שחברי בגן ציירו את הוריהם כדמויות בעלות ראש וגפיים בלבד (עם רגליים ארוכות הנמתחות בקו ישיר לקרקע היישר מתוך הראש, כמו בלון על חוט) לליצן שלי היה צוואר.  היו לו גם כתפיים, זרועות וחמש אצבעות בכל כף יד ורגל. היה לו ג'קט מחוייט עם עט שהונח בכיס השמאלי (ממש כמו שתמיד היה לאבא שלי) והוא עמד ליד בית עם גג וחלונות עם וילונות, שלצידו גינת פרחים בשלל צבעים וצורות. לכל פרח ציירתי אבקנים בצבע אחר ועלי כותרת בגודל זהה. לליצן היו גבות עבותות מעל העיניים, ופה מתוח וחף מכל סימן לחיוך (שוב, ממש כמו לאבא). אין ספק שבמקרה שלי, לגנטיקה תפקיד חשוב בנטיה הטבעית שלי להתבטא דרך אומנות. לשמחתי, ירשתי מאבא את התשוקה לכל תחומי האומנות. אני שמחה אפילו יותר על כך שהשכלתי לרשת תכונות באופן סלקטיבי, ואני גם מצליחה לחייך הרבה יותר ממה שאני זוכרת שהוא חייך מעולם (ותודה לאל על הגנטיקה של אמא...).

אולם גנטיקה זה לא מספיק.

בצרפתית קיים ביטוי מקסים, שנאמר:  "."Je ne sais quoi בתרגום מילולי, משמעות הביטוי היא "אני לא יודע\ת מה..." אולם הכוונה מאחוריו היא שקיים משהו נסתר מן העין. כאשר מישהו משתמש בביטוי הזה, הוא מתכוון לומר שבנושא עליו מדברים יש משהו קסום, נסתר מן העין, שאין לנו אפשרות לשים עליו את האצבע, משהו 'אחר'. וכך אני מרגישה כלפי הצורך הבלתי נלאה שלי ליצור. זה איננו משהו שאני מגייסת מתוכי בצורה מודעת, אלא משהו שפורץ בלי שיש לי כל שליטה עליו. אני חושבת שאנשים מסויימים רואים את העולם בצורה אחרת ממרבית האוכלוסיה, ועל כן כל ביטוי של ראייה ייחודית זו מקבל מן קסם מיוחד שיוצק לתוכו אותו אדם שהביא אותו אל אויר העולם. 

יש בי סקרנות טבעית מתמדת בכל מה שקשור לאומנות ויצירה, וזה אולי משהו טבוע שקיבלתי במתנה בלי שביקשתי אפילו. אולם הגדולה בעיני היא לקחת את המתנה (שאני רואה יותר כחומר גולמי, פוטנציאל ראשוני) ולתרגם אותה. לתהליך הזה יש מיליון שמות וצורות והוא אינדיבידואלי מאוד. אין נכון או לא נכון, ואין דרך אחת שטובה לכולם.

אני בן אדם ויזואלי מאוד, תמיד הייתי. בנוסף, אני אדם שמאוד אוהב לגעת בחומר ולהתנסות עם הידיים, זו הדרך שלי ללמוד. הידע שצברתי על ידי ניסוי וטעיה (ועוד ניסוי, ועוד אחד, ועוד אלף 'טעויות') גדול לאין שיעור מהידע שצברתי מקריאת ספרים או התבוננות גרידא. אחד הדברים החביבים עלי בעולם, הוא לקחת טכניקה או ידע שכבר קיים ולתרגם אותם למשהו חדש, שלי. לתהליך האמורפי וההזוי הזה, שלא באמת ניתן להגדירו במילים בצורה שתהיה נכונה בצורה אבסולוטית אני בוחרת לקרוא 'קבלת השראה'. השראה היא הנצנוץ הראשון, ההפריה הכי קדומה של מה שיהיה בסופו של דבר יצירה חדשה. איך אני מקבלת או מתרגמת השראה?... רק אלוהים יודע. אבל החלטתי לנסות להסביר. שיהיה לי בהצלחה.

לאחר שכבר בגיל 3 התגלו אצלי סימנים שאני עתידה להיות (אבוי לזוועה) אמנית ולא רופאה או מדענית חלל, סבתי ההורסת (מהצד של אמא דווקא) החליטה שאם הנכדה רוצה ללמוד לעבוד עם הידיים – צריך להתחיל מוקדם. בגיל 6 המופלג, הרבה לפני שהיכולות המוטוריות שלי אפשרו זאת, ניג'סתי וניג'סתי וניג'סתי עד שלבסוף היא הסכימה ללמד אותי לסרוג. סבתא נהגה לסרוג מפות שולחן עצמות עם טריליוני פרטים קטנים ועדינים. בנוסף, היא היתה תופרת מעולה ותפרה לעצמה את כל הבגדים שלא מצאה בחנויות. לכל הדובים שלי היו סוודרים ומכנסיים עם כיסים וכפתורים, ואני התעקשתי לקחת  חלק פעיל בתענוג הזה. כמובן שנכשלתי כישלון חרוץ וחוויתי תסכול רב, שהתבטא בעיקר בדמעות תנין והשלכה של אינספור מסרגות מהחלון בקומה הראשונה בבית סבתא. אולם מאוחר יותר בחיים, כשהגוף הדביק את הפער עם המוח והידיים היו יציבות יותר, שלטתי על המסרגה ביד רמה עד שהשתעממתי והחלטתי לקחת את מלאכת סבתא כמה צעדים קדימה.

סריגה, צילום ועיבוד: קארין בוש.

הקקטוסים הנ"ל הם תוצאה של אובססיה בת חצי שנה שפיתחתי לטכניקת סריגה מיוחדת מיפן הנקראת 'אמיגורומי'. אמיגורומי היא בעצם טכניקה המאפשרת סריגה תלת מימדית, בניגוד לסריגה קונבנציונלית הנסרגת בצורה שטוחה בלבד. אפשר לקחת את הטכניקה הזו למיליון מקומות ורוב האנשים העוסקים במלאכה יוצרים דווקא בובות וחיות סרוגות. הדרך שלי לקחה אותי לסריגת קקטוסים. בכל כמה חודשים הייתי מוצאת לי מלאכה חדשה שתשאב אותי אליה ותירק אותי החוצה בחזרה רק כשארגיש שמיציתי, ושאין עוד מה ללמוד. להפתעתי, מקצוע האיפור לא נמאס עלי כל כך מהר ומצאתי את עצמי נשאבת עוד ועוד.

השראה לאיפור חדש יכולה להגיע אלי מכל מקום. הטקסטורה של גזע עץ שיש לי מתחת לבית, ששמתי לב אליה רק כשהכלבה שלי הואילה להשתין על אותו עץ יכולה להפוך לרעיון לאיפור חדש, או לאלמנט בעבודת איפור מורכבת יותר שאני עובדת עליה. לרוב, אני אוהבת לשאוב השראה דווקא מתחומים שכלל אינם קשורים לאיפור אבל מדי פעם אני מוצאת באחד מ'סיבובי הקניות' שלי באיטרנט הפקות מטריפות שקשה לי להישאר אדישה אליהן.

את ההפקה הנ"ל מצאתי דרך קבוצה שאני חברה בה בפייסבוק המעלה על בסיס יום יומי אלבומים עמוסים בחומר למחשבה ועוסקים כמעט בכל תחומי האומנות (איפור, צילום, ארכיטקטורה, אומנות קלאסית, פיסול, עיצוב גרפי, עיצוב תעשייתי עיצוב אופנה ועוד המון...). שמה של הקבוצה היא Design Dautore, אני ממליצה בחום על ביקור + לייק.

לפני כמה חודשים החלטתי לחפש דרך להטמיע דוגמנית בתוך קיר בעזרת איפור (כן, זו בדיוק המחשבה שעברה לי בראש). היה לי אימג' ברור מאוד בראש של מה שאני רוצה ליצור, אבל מעולם לא ניסיתי ליצור פרויקט בסדר גודל שכזה. שיטה בדוקה (שלי) לדיג אינטרנטי מוצלח היא כדלקמן: אני פותחת את כל הבלוגים החביבים עלי בכמה וכמה חלונות שונים. בכל בלוג, אני ניגשת לרשימת הבלוגים שאותו בלוגר עוקב אחריהם, ופותחת כמה חלונות נוספים  עם בלוגים מהרשימה הזו. התהליך הזה חוזר חלילה עד שאני מוצאת משהו שמטריף את דעתי ואוחז בי ולא מרפה (במקרה הטוב) או עד שאני קוראת כמה פוסטים מגניבים של בלוגרים מסביב לעולם (במקרה הפחות טוב).  כך למשל מצאתי את אמה האק, אמנית אוסטרלית ששינתה לחלוטין את הצורה בה אני רואה איפור גוף.

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

אמה היא מאפרת שהחלה את דרכה באיפור יופי 'קונבנציונלי' והמשיכה אותה כאמנית ציורי פנים במסיבות יום הולדת של ילדים. בשלב מסוים בקריירה, החליטה לשים דגש גדול יותר על הצד האומנותי יותר שיש לציורי גוף והחלה ליצור ציורים על גבי דוגמניות בתחרויות שונות. כיום, אמה נחשבת לאמנית מהשורה הראשונה בעולם האיפור בכלל ובעולם איפור הגוף בפרט. העבודות הבאות לקוחות מסדרה של צילומים (אה כן, היא גם צלמת...) שיצרה בהשראת חיי הטבע של אוסטרליה מולדתה.

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

את הרומן שלי עם אלכס בוקס, מאפרת בריטית ואמנית בחסד עליון התחלתי כשחיפשתי מידע אודותיה לטובת כתבה שהכנתי לאתר האינטרנט של ירין שחף. אלכס היא, לדעתי האישית, אחת האמניות הכי גדולות של הדור הזה. עבודות שלה ניתן לראות בדף הפייסבוק שלה, אבל אני בחרתי דווקא להביא לכם כאן קמצוץ מהאיפורים שהיא יצרה עבור הקולקציה האחרונה של חברת 'אילמאסק' הבריטית, לה היא משמשת מנהלת קריאייטיב ומאפרת ראשית.

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

אילמאסק, בהנהגת מוחה המטריף של הגב' בוקס, חרטה על דגלה את בשורת האיפור האינדיבידואלי. הם מספקים איפור לילה בלבד, כלומר איפור המיועד למסיבות קונספט ואירועים ייחודיים. בין לקוחותיהם הנאמנים אפשר למצוא מלכות דראג, דיוות של עולם הבורלסק, אמנים שונים ועוד שלל טיפוסים גותיים וטיפוסים צבעוניים אחרים.

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

אני לא יודעת אם הצלחתי לספק לכם הצצה אל תוך עולמי הפנימי הרווי בדמויות ותמונות כמו אלה המופיעות כאן, אבל לי הפוסט הזה עשה חשק ללכת לשחק עם קצת איפור... נתראה בקרוב.

יש לכם עוד שאלות? אשמח לענות. השאירו לי תגובה.

Hello, I'm alive

אחרי היעדרות ממושכת מדי... אני מאושרת לחזור לשגרה.