אני מתחילה בהליכה, מבלי לשים לב לדרך. הרחובות השוממים של ערד ריקים מאדם ואני מכירה כל צעד מהדרך הזו בעל פה, יכולה ללכת בה גם בעיניים עצומות אם אתבקש. אני צוללת למחשבות בהקיץ וכשאני חוזרת לפוקוס אני כבר ניצבת על פסגתה של גבעה קטנה. אני מביטה שמאלה אל הגבעה הנגדית הנישאת מולי ואל הוואדי התלול הנפרש תחתיה. דמות קטנה יורדת לאיטה במדרון החשוך, לבושה מכנסי טרנינג וקפושון גדול, שיערה השחור אסוף בקוקו גבוה. אורטל צועקת לי מהוואדי 'איזה קור ינעל העולם!! פעם הבאה את באה לישון אצלי!' 'טוב!!' אני צועקת בחזרה, יודעת שמחר או מקסימום מחרתיים נחזור על אותו הטקס בדיוק.
המשפחה שבחרתי לעצמי בסביבות גיל 17 מלווה אותי כבר עשר שנים, אבל זה מרגיש כאילו הן היו שם מאז ומעולם. חלקן נכנסו לחיי מוקדם, חלקן מאוחר יותר ולאף אחת מהן אין תחליף. עם מיכל עשיתי שטויות והסתובבתי עם הבנים הלא נכונים, מאוחר יותר גם לימדנו אחת את השניה, אחת דרך השניה, איך לפרגן לעצמנו ולבחור את האנשים הנכונים שיהיו בסביבה. עם איה הייתי מבריזה משיעורים כדי לשבת על מדשאה, לעשן סיגריה משותפת, לדווח ולהדביק פערים באירועים ברומו של עולם (מי נישק את מי קודם ולמה). איה גם היתה הראשונה מבין הנשים המקיפות אותי שלימדה אותי לכעוס ולסלוח. דנה ואני העברנו לילות ארוכים על מרפסת ביתה ברמת גן, משחזרות גרסה ישראלית לשיחות סקס אנד דה סיטי ומרגישות חזקות, עצמאיות ובלתי מנוצחות. כרומנטיקנית חסרת תקנה היא גם היתה הסנגורית היחידה לסיפור האהבה האינטרנטי שצללתי לתוכו עם הגבר איתו בחרתי לא מזמן לבלות את שארית חיי. הוא התגורר אז באיטליה, אני הייתי כאן ותקשרנו דרך פייסבוק וסקייפ באופן שבו לרוב האנשים היה נראה שזהו בזבוז מוחלט של זמן. דנה עודדה אותי ללכת אחרי הלב וכשנסעתי לאיטליה לבלות 5 ימים עם בחור שפגשתי קודם לכן רק פעם אחת, היא היתה שמחה באמת, ועל כך אני מודה לה באהבה. בשלי התאהבתי כליל במהלך ארגון מסיבת הרווקות של אורטל. גיליתי שבמשך שנים הסתתרה לה מתחת לאף שלי אישה נדיבה, אוהבת, אמיצה, עצמאית, חייכנית ואופטימית נצחית שכמוה לא פגשתי מעולם.
ואז, יש את אורטל, שלכבודה התכנסנו בשבוע שעבר ליום צילומים מיוחד במינו
 |
| אורטל ידגר. איפור: קארין בוש, צילום: נועב אייזנשטאט |
אורטל הינה העדות היחידה בחיי לאהבה אמיתית ממבט ראשון. היא נמצאת כרגע בהריון עם בתה הבכורה שנקראת לעת עתה 'היפופון' (על שם ההרגשה הכללית שהיא מסבה לאימה במהלך ההריון) ונפלה בחלקי הזכות הענקית לאפר את חברתי הטובה ביותר על מנת לתעד את אחת התקופות המיוחדות בחייה. בכל פעם שאורטל ואני לוקחות חלק בחוויה שברור לשתינו שהיא חד פעמית, אני מוצאת את עצמי חושבת ונזכרת בהתחלה.
 |
| אורטל ידגר. איפור: קארין בוש, צילום: נועה אייזנשטאט |
מתישהו בסוף כיתה י' ביום שגרתי למדי בו העדפתי להסתובב חופשיה ולא לשבת ללמוד, הלכתי לבקר את מיכל בביתה. שמעתי על אורטל הרבה ממיכל, הן היו חברות טובות כבר מחטיבת הביניים וכמעט כל סיפור שלה התחיל ב'אז התקשרתי לאורטל ויצאנו ל....', אבל עד אותו יום לא יצא לי לפגוש אותה אישית. כמיטב המסורת התיכונית, חילקתי אז את האנשים בעולם שלי להקבצות וליחידות לימוד והחברויות סביבי הורכבו בעיקר מהאנשים שבילו יחד בכיתה ביום יום. כך יצא שאני (5יח' אנגלית 5 יח' פסיכולוגיה 5 יח' אומנות) ואורטל (5 יח' מתמטיקה 5יח' פיזיקה 5יח' מדעי המחשב) לא ממש הסתובבנו באותם חוגים, בלשון המעטה. בזמן שאני עישנתי מאחורי אולם הספורט יחד עם החבר'ה (והמורה) משיעור תולדות אומנות הרנסאנס, אורטל וחבריה עמלו על נוסחאות ופונקציות שכל קשר ביני לבינן הזוי בהחלט. היא ידעה כבר אז ששקדנות והשקעה בלימודים יביאו אותה למקום אליו היא רוצה להגיע, אני ידעתי שכל זה לא בשבילי ושהדבר היחיד שבאמת עושה אותי מאושרת הוא ליצור.
הבית של מיכל תמיד היה בית של חבר'ה ושלושתנו בילינו כמה שעות טובות יחד, צוחקות, רואות טלויזיה (מרתון בווורלי הילס 90210 + מלרוז פלייס, כל העונות מההתחלה) ואוכלות מאכלים שהשתיקה יפה להם (ספירת קלוריות היתה מאוד לא קול באותם ימים). אורטל סיפרה לי אז, שהיה לה וויכוח עם אמא שלה (משהו קלאסי כזה של גיל ההתבגרות) לפני שהגיעה למיכל ושבתור עונש היא ממש לא מתכוונת לחזור הביתה היום. הבטתי עליה בהערצה שכן הייתי יכולה רק לחלום שיהיה לי את האומץ הזה, אני תמיד התקפלתי ראשונה בוויכוחים עם אמא שלי. הצעתי לה לבוא ולישון אצלי והיא הסכימה מיד. יצאנו מביתה של מיכל אל ביתי שלי, דיברנו על הא ודא חצי לילה, משלימות פערים של 16 שנים בהן לא הכרנו אחת את השניה ובבוקר קמנו יחד ללימודים. בצהרים, חזרנו יחד אלי הביתה וכך חוזר חלילה, במשך שבוע שלם. ההורים שלי התאהבו לגמרי בילדה החכמה והמתוקה שהבאתי הביתה וההורים של אורטל סימנו אותי בתור החברה הסוררת שמדרדרת את הבת שלהם.
 |
| אורטל ידגר. איפור: קארין בוש, צילום: נועה אייזנשטאט |
אותו שבוע בחיינו סימן את התחלתה של חברות שככל שעובר הזמן, אני מבינה עד כמה היא נדירה ומיוחדת. גדלנו יחד, ואנחנו כל כך שונות שהדבק היחיד ביננו הוא אהבה אמיתית ומשהו נוסף, קוסמי לגמרי שאף אחת מאיתנו לא יודעת להסביר.
לאורך כל שנות התיכון אורטל הכניסה לחיי יציבות והיגיון שהיו מאוד נחוצים לעפיפון שכמוני (כשהתכוננו לבגרות במתמטיקה היא ישבה ולימדה אותי בתוך חודש חומר לימוד של 3 שנים שלא למדתי בכיתה), ואני הכנסתי לחייה רוח שטות וחוויות שאפשר למצוא בהן היגיון רק בשלהי הטיפש-עשרה (כמו לטלפן אליה בשתיים לפנות בוקר באמצע שבוע שגרתי, ולומר לה שתמתין לי מחוץ לבית בעוד רבע שעה כי לקחתי את המפתחות לאוטו של ההורים ואני מגיעה לאסוף אותה. למען הסר ספק – אף אחת מאיתנו לא אחזה אז ברישיון נהיגה וכשהחזרנו את האוטו לאחר שעה של נהיגה פושעת ברחבי העיר המנומנמת אורטל היתה צריכה להחנות אותו מחוץ לבית כי אני פחדתי לדפוק אותו ברעש גדול ולהעיר את הורי שישנו אותה שעה שנת ישרים בחדרם).
לפני הצבא נסענו יחד לאמסטרדם, פעם ראשונה לגמרי לבד בחו"ל כמו ילדות גדולות וכשהגיעה השעה להתגייס, שתינו קיבלנו מכתב המורה לנו להתייצב בלשכת הגיוס באותו יום ושעה בדיוק. אפילו צה"ל לא העז להפריד ביננו.
את השנתיים של הצבא בילינו באותה יחידה אך בבסיסים מרוחקים ולאחר השירות המייגע, אורטל הרגישה צורך להתנתק ונסעה להודו, עם כרטיס בכיוון אחד. חמישה חודשים ארוכים העברתי בגעגוע וכשהגיעה שיחת טלפון מאיזה כפר נידח בה היא אמרה לי שהיא מיצתה את הטיול והציעה לי לפגוש אותה באמצע הדרך הביתה, ארזתי תיק גדול, פסחתי על החיסונים המומלצים מפאת חוסר זמן וכעבור 3 ימים פגשתי אותה בבנקוק. במשך שבועיים וחצי היינו ביחד לבד, לאף אחת מאיתנו לא חיכה חבר בבית והטיול הזה מסמל עבורי עד היום את התקופה החופשיה ביותר בחיי.
אביה של אורטל וסבא שלי, שני הגברים המשמעותיים בחיינו, חלו והתאשפזו באותו היום ממש והגיעו בדרך פלא למיטות צמודות באותה המחלקה בבית החולים. חודש שלם 'ביליתי' עם אורטל יחד בין המסדרונות הקודרים, מפטפטות, תומכות ומחבקות עד שסבא שלי הפסיד את המאבק והלך לעולמו. אורטל לא זזה ממני לאורך כל השבוע של השבעה, ולאורך כל 30 הימים הבאים המשכנו לבקר את אביה, שנשאר לבדו במחלקה. יום לאחר שעלינו לקברו של סבא לציון 30 הימים למותו, נפטר גם אביה של אורטל והיתה לי הזדמנות לגמול לה. כשקיבלתי ממנה את הטלפון שהודיע לי שנפטר, עזבתי את המשמרת שלי באמצע ונסעתי לערד לבושה בחולצה של רשת 'ארומה', כשאני מריחה כמו גבינת חלומי מטוגנת ולחם טרי. אורטל המתינה לי ליד חלון המטבח שלהם, שפנה לרחוב כאילו ידעה בדיוק את הרגע בו אני אמורה להגיע. אני יכולה להמשיך ולכתוב כאן גם עוד 3 ימים, ויהיה קשה להכיל או להסביר את החברות שיש לי עם האישה המהממת שלפניכם.
 |
| אורטל ידגר. איפור: קארין בוש, צילום: נועה אייזנשטאט |
אני מניחה שמה שאני מנסה לומר הוא, שכולי תקווה שלכל מי שקורא את שורות אלה יש 'אורטל' (או איה, מיכל, דנה או שלי) משלו. יש ביננו מתכנתת מחשבים שעובדת בחברת הייטק (נחשו מי?), כותבת, מאפרת, שתי מהנדסות תעשייה וניהול ואופטימטריסטית אחת. אנחנו שונות בתכלית בהעדפותינו הקולינריות, באורח החיים בו בחרנו, בבני הזוג שלנו, בטעם שלנו בלבוש, בשפה בה אנחנו מדברות בה עם הורינו ובשלל תכונות אחרות. אחת מאיתנו גרה במושב צפוני, אחרת בעיר שינה פרברית ופלצנית, יש בחבורה תל אביבית בדם ורמת גנית שכנראה תמצא את עצמה מתגוררת בחו"ל בשנתיים הקרובות. יש ביננו כאלה שהתמסדו והתיישבו לחלוטין (ועל כן עיניכם רואות כאן צילומי הריון) חלקנו בדרך לשם וחלקנו רחוקות משם שנות אור ושמחות על כך לחלוטין. הקסם הוא, שגם אחרי 10 שנים ועשרות חוויות משנות חיים ואישיות, אנחנו עדין יודעות 'לחצות את הוואדי' ולהיפגש בדיוק באותו המקום, בו כל מה שחשוב באמת הוא האהבה שיש בשפע, האינטימיות והחברות האמיתית שכולנו דואגות לשמר ולהוקיר.
אני אוהבת אתכן, משפחה מבחירה שלי. תודה שאתן בוחרות להישאר בחיי ולהפוך אותם ליפים ומאושרים יותר.
 |
| (מימין) איה אליה, אורטל ידגר, קארין בוש. איפור: קארין בוש. צילום: נועה אייזנשטאט. |
אוהבת אותך הכי בעולם!!!!
השבמחקזה לחלוטין הדדי אהובה, כפי שוודאי שמת לב בפוסט :)
השבמחקריגשת אותי עד דמעות! העלת לי המון זיכרונות מתקופת הנעורים וזיכרונות משותפים איתך.
השבמחקאוהבת מאוד!
אוהבת בחזרה ומחבקת אותך מכאן :) נשיקות
השבמחקמהממת ומרגשת!
השבמחקאני מאחר לעבודה כדי להתייפח על הפוסט הזה...
השבמחקאני לא יודע אם זו השעה המוקדמת או הסיפור שהכרתי רק בקווים כלליים עד עכשיו שפתאום נגלה על מצע של מילים ענקיות וכתיבה שלא נופלת מהדברים הטובים ביותר שקראתי אי פעם, אבל עשית לי את הבוקר עם דמעות בעיניים.
הרבה זמן מילים לא עשו לי ככה. תודה.
כבוגרת קורס איפור,
השבמחקאני מאוד אוהבת את סגנון האיפור הנקי
על אף שבתמונות שחור לבן מאוד קשה לראות את האיפור.