האיפור של היום 12.7.11

קוראים יקרים שלי, אם יש משהו שמשמח אותי זה כשאתם מבסוטים ולכן - אני שמחה להיענות לבקשות חוזרות ונשנות ולשתף אתכם מהיום בלוקים שונים של איפור שאני עוטה על עצמי כחלק מהדיי ג'וב שלי.  מהיום (בא לי לומר 'כל יום' אבל אני משאירה לעצמי את האפשרות לקחת יום חף מאיפור מדי פעם, אני מקווה שתפרגנו לי ולנקבוביות שלי) יעלו כאן תמונות של איפורים שונים ומשונים (שהרי אני חובבת ידועה של איפורים משונים). 

אהבתם? מהמם, תנו בלייק. פחות אהבתם? אני אשמח לשמוע. השאירו לי הודעה בתיבה שבתחתית העמוד, אני מבטיחה לענות לכולם. 

מענין אתכם לדעת באילו מוצרים השתמשתי? השאירו לי תגובה 

החומר ממנו עשויים חלומות

מה אני אגיד לכם חברים? חם. חם לי בחוץ, חם לי בפנים (אני מתגוררת בדירה היחידה בגוש דן שאיננה מצויידת במזגן), חם לי בבוקר, חם לי בערב, חם לי בלילה, חם חם חם. לוח השנה מראה שמוקדם מכדי לספור את הימים עד להקלה באקלים המשוגע שלנו, ועל כן החלטתי להפוך לימונים ללימונדה צוננת ולהעלות את הטמפרטורה מחם, ללוהט במיוחד.

כשהחלטתי שאני נרשמת ללימודי איפור, התקשרתי לבית הספר בו למדתי וביקשתי לדעת מהי הפרוצדורה שבסופה אנחת בשיעור איפור גוף, ואיך אנחנו מתקתקים פה עניינים כי אין לי סבלנות להתעסק בזוטות (הסתרת קמטים והרזיית לחיים עגלגלות הרגישה כאילו היא ממני והלאה).

לדאבוני, הוסבר לי שאצטרך ראשית להרשם לקורס בן חצי שנה שבו אלמד איפור 'יופי ואופנה' ורק לאחר מכן אוכל להגיע לתכלס. אני אומרת תכלס משום שידעתי תמיד שאיפור גוף מתחבר לי ישר לווריד בו זורם דם של בחורה שמציירת מאז שהיא יודעת להחזיק מכחול בידה. להפתעתי ושמחתי הרבה, דווקא מצאתי ענין רב בשיעורי איפור יופי, למשך 4 שיעורים שלמים. מה חבל שתכנית הלימודים כוללת 25 שיעורים. את 5 החודשים הבאים ביליתי בשחזור בלהות של שנותיי בתיכון שכללו בעיקר הברזות, עישון חפוז בפינות חשוכות והמתנה דרוכה לכך שיגמר. רק שהפעם ובניגוד גמור לתיכון, אני יודעת בדיוק מה יקרה כשיגמר. מה שיקרה זה שאלמד להפוך כל חזה שעיר לקנבס עתיר טקסטורה.

גילוי נאות: אני מאוד אוהבת את הכלות שלי. גם את כל הנשים המקסימות עבורן יצרתי אי פעם איפור ערב אני זוכרת ומוקירה ואין דבר המשמח אותי יותר מאשר לראות אתכן קורנות עת אני מסיימת את עבודתי ואתן מרגישות ונראות מיליון דולר. עם זאת, אני מודה ומתוודה שיש משהו באיפור גוף שהוא שונה בתכלית. אם אקביל את שני התחומים לעולם התחבורה (הקבלה הגיונית ומתבקשת, תודו) אזי איפור יופי הוא כמו נסיעה במכונית פתוחה תחת שמש חמימה, שערי מתבדר ברוח לצלילי שיר דרכים מגניב. איפור גוף בשבילי, הוא נסיעה ברכבת הרים מהסוג המפותל והתלול במיוחד. הבטן שלי תמיד מתהפכת לפני שאני מתחילה במלאכה. אני מסדרת את שולחן העבודה שלי לפי צבעים, מכחולים מצוחצחים ממתינים בדום מתוח ובסדר מופתי לפי הגודל והכל בדקדקנות ובטקסיות השמורה בדרך כלל לנהלי הבטיחות של נמה"ת בן גוריון. זה אף פעם לא יוצא כמו שחשבתי שיצא (אלא הרבה יותר טוב) ובחלוף מה שמרגיש כמו רגע קט (אך בפועל הוא יותר כמו 3 שעות) הכל נגמר, הדוגמנית רחוצה והכל כלא היה.

'שיעור ציורי גוף' הפך לסאגה מתמשכת שאני אוהבת לכנות בחיבה "האובססיה החיובית שלי". תראו לי אתר אינטרנט, מגזין, בלוג, כתבה בעיתון, סרטון או אלבום בפייסבוק בו מככבות פטמות מעוטרות בצבעוניות עליזה ואהיה שם לפני שתספיקו לומר 'איך לא קר לה ככה?'. אני מה שאולי תקראו לו, משוגעת לדבר. והדבר, לשמחתי, פוגש אותי היכן שלא אפנה.

פעם בשנה מתאספים להם יחדיו עשרות אלפי משוגעים לדבר על מנת לחגוג את הצבעוניות המשכרת ולהעניק פרסים יקרי ערך למשוגעים שעשו עבודה מוצלחת במיוחד. פסטיבל ציורי הגוף השנתי המתקיים באוסטריה מאגד אליו אמנים מכל רחבי הגלובוס שמבלים שבוע הזוי ומטריף בין תחרויות (מתקיימות עשרות כאלה לאורך השבוע) סדנאות אמן של המאפרים הגדולים בעולם, מופעי מוסיקה ענקיים ואוירה חד פעמית. לפני כשלושה חודשים החלטתי להצטרף לשגעת ולטוס לאוסטריה אולם גיליתי שחודשיים מהווים מסגרת זמן אנורקסית ביותר שכן רוב המשתתפים מתכוננים לפסטיבל לאורך שנה שלמה. הפסטיבל ננעל בסוף השבוע האחרון בעודי שוהה בעיר האורות, ר"ג. אוסטריה תצטרך להמתין לי עד השנה הבאה אבל חשבתי שיהיה נחמד לשטוף את העיניים בכמה מהעבודות המרהיבות ביותר שיצא לי לראות על גבי אלבומי הפייסבוק הססגוניים של חבריי שכן נכחו בפלא האוסטרי.

שני ישראלים מוכשרים הנמנים על אורחי הפסטיבל הקבועים הם עינת דן ובן אסיף. עינת, מאפרת בחסד שהחלה את דרכה בארץ, משם המשיכה לניו יורק ומשם למילאנו שם עשתה חיל בהפקות האופנה הגדולות של המעצבים הנחשבים ביותר. ברמה האישית, יצא לי לראיין את עינת במסגרת כתבה שערכתי לאחרונה ושמחתי לגלות שמאחורי ההשראה האישית והמקצועית עומדת אישה מקסימה ואינטיליגנטית.

עינת דן בהכנות לתערוכה הנושאת את שמה. צילום: בן אסיף. לאתר של עינת לחצו כאן

במסגרת הפסטיבל הושק ספר המאגד בתוכות את עבודותיהם של אמני האיפור המובילים בעולם. את כריכת הספר מעטרת עבודתה של עינת, כבוד שאין לי דרך אפילו להתחיל ולדמיין. תערוכה מיוחדת של עבודתיה התקיימה לרגל השקת הספר המיוחד, ועינת אירחה סדנאות אמן במסגרת השיעורים המוצעים למבקרי הפסטיבל. על מנת לשריין שעה של למידה מאמני האיפור החביבים עליכם תיאלצו להיפרד מסכום סמלי בלבד ועל כך נותר רק לומר – בקרוב אצלי.

בן אסיף הוא צלם מוכשר, ולפי האלבומים שבפייסבוק שלי לאחרונה נראה שהוא גם חבר קרוב של עינת ושל קומץ ישראלים נוספים המככבים בפסטיבל האוסטרי. במסגרת הפסטיבל מתקיימות גם תחרויות שונות בצילום, המאפשרות לקבל זוית נוספת על עבודות האומנות החיות המרהיבות המעטרות את כר הדשא הקריר בתחרות.

בן אסיף

בן אסיף בהכנות לתערוכה של עינת דן, אוסטריה. עבודות האיפור שבצילום: עינת דן.

אחרונה חביבה היא מאפרת רוסיה מקסימה שגיליתי לפני כמה ימים הודות לנפלאות האינטרנט. אלבום של חבר שהוביל לאלבום של חברה שהוביל אותי היישר לתוך ארץ הפלאות של כריסטינה אליזרובה.

כשערכתי בירורים בתקווה שיתאפשר לי להתחרות בפסטיבל של השנה, חקרתי לעומק את נהלי התחרויות השונות. לכל תחרות צריך להצטייד בדוגמן או דוגמנית (או כמה מאלה, תלוי בקונספט) ולהכין אותם למופע בן 3 דקות עם מוסיקה לבחירת האמן. המופע הוא חלק אינטרגלי מהניקוד בתחרות ולכן יש להכינו מראש ובתשומת לב. את הדוגמנים ניתן ללהק במסגרת יום ליהוק מיוחד המתקיים בראשית הפסטיבל, אולם חשוב להכין אותם מראש למופע ולתרגל עליהם את האיפור הנבחר (כמובן שניתן להצטייד בדוגמנים מראש שיגיעו איתך מארץ מולדתך – מי שמעונין לנסוע איתי בשנה הבאה מוזמן. מדובר בתענוג לא זול – ראו הוזהרתם). מדוע אני מלאה אתכם באדמיניסטרציה של אליפות העולם בציורי גוף? ובכן, משום שעל פי מחקר קצר שערכתי, כריסטינה שלנו התחרתה השנה בלא פחות משלוש תחרויות שונות במסגרת הפסטיבל (!). כמות ההשקעה והמחשבה שהשקיעה האישה המוכשרת הזו השאירו אותי פעורת פה ומלאת יראת כבוד.

התחרות הראשונה בה השתתפה כריסטינה היא תחרות ה'פלואורו', שהיא גם התחרות שאני תכננתי להשתתף בה. מדובר בתחרות לילית המתקיימת בחושך מוחלט, איפור הגוף הוא כזה הזוהר בתאורת UV  סגולה. בעבר, התנסיתי באיפור עם צבעים מהסוג הזה במסגרת פרויקט סיום ללימודי איפור, קשה לי לתאר את האפקט המרהיב של הדמויות הנוצרות כתוצאה מהמשחק בצבעים הללו, ולכן אתן לתמונות לדבר בעד עצמן... עבודתה של כריסטינה בקטגוריה זו זכתה במקום השני בתחרות.

עבודתה של כריסטינה לתחרות ה'פלואורו' בה זכתה במקום השני

עבודתה של כריסטינה לתחרות ה'פלואורו' בה זכתה במקום השני

עבודתה של כריסטינה לתחרות ה'פלואורו' בה זכתה במקום השני

בכל שנה נבחר נושא כללי המהווה קונספט לפסטיבל כולו על כל התחרויות שבו, והשנה הנושא היה 'רנסאנס – לידה מחדש'. העבודה הבאה של כריסטינה התחרתה בקטגורית איפור אפקטים מיוחדים, בה משולבים אלמנטים מודבקים ומפוסלים כחלק מהאיפור עצמו. לטעמי, זו אחת העבודות המרהיבות ביותר שיצא לי להיתקל בהן. כריסטינה היא אמנית מהסוג הגורם לעבודה להראות פשוטה כל כך, כאילו היא זורמת ממנה בקלילות כמו שפת אם, או צחוק מתגלגל. בפועל, כמישהי שמכירה את שיטות העבודה מהשטח אני יכולה להעיד שמדובר בכישרון בלתי יאמן ממש.

איפור גוף: כריסטינה אליזרובה

איפור גוף: כריסטינה אליזרובה

העבודה שלפניכם לא זכתה בשום פרס, מה שאולי מלמד משהו על הסטנדרטים הפסיכיים של התחום המטריף הזה. אין ספק שיש לי נעליים עצומות לצעוד בהן. אולם שלא תטעו, אצעד גם אצעד. נתראה בשנה הבאה!

המפרגנת

ככלל, עובדות החיים שאתה למד כילד אינן משרתות אותך נאמנה בחייך הבוגרים. יסלחו לי כל הגננות הג'ינג'יות השמנמנות משנות ילדותי, אבל שנים של התניה ושכנועים שאסור לשפוט מישהו על פי מראהו, אסור להרביץ ואסור לשקר התבררו כבזבוז זמן. כשאתה גדל אתה מבין שבעוד שחבריך ומשפחתך אולי לא שופטים אותך על פי מראה חיצוני, שאר העולם כן (מאנשים ברחוב ועד לבוס שמראיין אותך לעבודה). המקבילה הבוגרת של להרביץ (למשל אנשים שמקללים אותך ואת כל משפחתך בכביש), היא ענין שבשגרה שיש ללמוד להתמודד איתה והאיסור בשקרים הוא גולת הכותרת, שכן אדם בוגר שאינו יודע לשקר בחינניות סופו לחיות בשוליה של החברה המערבית המודרנית. כו-לם משקרים כל הזמן. מראש הממשלה ועד הבחור בפיצוציה, בראיונות עבודה, בשיחות חולין, בויכוחים עם נציגי שירות לקוחות, בעברית אנגלית אמהרית צרפתית וסוואהילית, בכל מקום. החכמה היא להשאיר את כל אלה מחוץ למערכות היחסים שלך עם משפחה, בני זוג וחברים אולם אני מוכנה להמר על כך  שרוב העולם פינוקיו בריבוע גם שם.

אחד מעקרונות היסוד המוסריים החשובים ביותר שלמדתי בגן הילדים ונשאר נאמן למציאות עד עצם היום הזה הוא עיקרון 'הכל עובר עליך וקקה בידיך'. ואכן, פעם אחר פעם אני חוזה במקרים קשים של בני תמותה המנסים לעשות קומבינה ולתחמן את מאמא קארמה, רק כדי ליפול על הפרצוף ישר לתוך ערימת זבל מהבילה. למזלי הרב, למדתי גם בגן וגם בבית כבר בשנותי הראשונות על הפלנטה שאחד הדברים הכי חשובים בחיים הוא להיות מסוגל לפרגן, ולפרגן באמת. כשם שהיקום ממתין בהאזנה דרוכה לאנשים המזמנים לעצמם סיבות טובות לחוסר פרגון ויורה עליהם כאלה בצרורות (כי תמיד יש על מה להתבכיין), כך גם הצד השני והיפה לאין שיעור של המטבע. לאורך חיי גיליתי שוב ושוב שכשיש בך מקום אמיתי וכנה המכיל קבלה ופרגון, כך נוהגים גם כלפיך.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני גאה ונרגשת לפתוח את הפינה החדשה בבלוג שלי, שתיקרא מעתה:

מעתה, בכל פעם שתראו את הכותרת הנ"ל בתחילת פוסט דעו שמצאתי על מה או למי לפרגן מכל הלב, ולשמחתי הרבה יש הרבה מאלה.

3 נשים מדהימות ועסיסיות במיוחד מככבות בפרק הבכורה של הפינה שלי ושלושתן מייצגות עבורי ניצחון מתוק על אתגר לא קטן שצלחתי בשנה האחרונה. אני מפרגנת לעצמי את היומרה לומר שכל אישה הקוראת שורות אלה ברגעים אלה ממש (ורוב הגברים שאני מכירה גם כן) יוכלו להזדהות עם הנושא בו בחרתי עבור הפינה הפעם – דימוי גוף.

היכונו למבזק חדשותי מרעיש: מעולם לא הייתי רזה. למעשה, האגדה המשפחתית מספרת שכפעוטה שמנמנה (אוקיי, שמנמנה פלוס) נהגתי על חיי אשמור לפוסט אחר, אולם אני יכולה להעיד על עצמי שגם אם אינני קמה בכל בוקר כשאני חשה את עצמי אלילת מין אשורית, אני בהחלט חיה את חיי עם כבוד מחודש והמון אהבה לגוף שלי, ללא קשר לגודלו או היקפו. כבדרך קסם, עם הכבוד המחודש שלי לגוף צצו להן בחיי נשים נוספות, גדולות ויפות, שנתנו גושפנקא מדהימה לתודעה לסיים 2 מנות של דייסת שוקולד ולהזעיף פנים כאשר לא הוגשה לי מנה שלישית. גדלתי בבית עם סבתא הונגריה ששמה את אהרוני וקארין גורן בכיס הקטן ואומרת להם – תנוחו, אני פה. את כברת הדרך שעברתי עם אוכל והשלכותיו החדשה.

מגזין 'ווג' איטליה הפנים גם הוא שהעולם מלא בנשים גדולות ומדהימות שראויות לייצוג שיקי איכותי. המגזין השיק אתר הנקרא 'VOUGUE curvy' שכל תכליתו היא לחגוג נשיות בריאה. כבר בביקור הראשון שלי באתר (המעוצב לעילא ולעילא ועמוס בתוכן מרתק לכל מי שחובב אופנה) מצאתי בו ממתק מקומי מהמם; המגזין הקדיש כתבת וידאו למרינה מקסימיליאן בלומין אותה הוא הכתיר 'אייקון נשי' במסגרת סדרת כתבות על אייקונים נשיים מרחבי העולם. את הוידאו של מרינה המהממת תוכלו למצוא כאן.

מרינה מקסימיליאן בלומין, יח"צ

אישה מופלאה נוספת שמצאתי ב'ווג' היא סקינה, בלוגרית פריזאית עסיסית ששמה לעצמה למטרה לנפץ את המיתוסים סביב מנהגי הלבוש של נשים גדולות סביב העולם. בחן, סגנון מעולה (כיאה לצרפתיה אמיתית) וטעם משובח סקינה מתעדת אאוטפיטים לוהטים המורכבים מפריטים מקוריים שבדרך כלל מבריחים נשים גדולות אל מעבר לאופק (כגון מכנסי הרמון בהירים וגופיות סבא). סקינה כותבת בלוג מהמם בשם 'Saks in the city', שעמוס תמיד בצילומים מגניבים של הדיוה בבגדיה ההורסים. בנוסף, החצופה הנ"ל יוצאת למסעות שופינג ברחבי העולם על מנת לתעד אותם לסרטוני הדרכה שתוכלו למצוא בפינה שלה על אתר 'ווג' איטליה, וגם מקבלת על כך תשלום. מתריס ממש.

אאוטפיטים שעושים חשק לדפוק בורקס

אחרונה חביבה, אדל, אהובתי הנצחית. האישה הזו פשוט מהלכת עלי בקסם ששמור אך ורק לה, ומסתבר שהחבר'ה ב'ווג' מסכימים איתי שכן האתר עמוס בשירי הלל לזמרת האנגליה שעושה לי חשק לסביח טוב ודיסטורשן איכותי.  

חשקה נפשי במעיל הנ"ל לחורף הקרוב. המוצא הישר שיעביר אלי פרטים בנוגע למקום הימצאו, יזכה בחיבוק של הביוקר 

על הדרך

מרפי ואני חברים טובים בדרך כלל. אני חיה את חיי באוירה חיובית וברוח טובה, והוא מצידו מתנהג אלי יפה ולא מזמן לי שיעורי חיים מיותרים. אולם מדי פעם הוא מרים גבה צינית, שולח אלי מבט מרושע וקריצה ואני כבר יודעת שהלך עלי. השבוע תפסתי את מרפי במצב רוח שובב במיוחד.

הבלוג שלי, המפלט הצנום והמקושט שלי על הרשת מילא אותי בהתרגשות ילדותית בתחילת השבוע האחרון ורציתי כבר לפטם אותו בבשר קריא. הפוסט המהמם על 'בחירה במקצועות יצירתיים' כבר נרקם בראשי לאורך כמה ימים וסימנתי אותו כהצלחה מסחררת עוד לפני שנולד. התיישבתי לכתוב לכם, קוראים יקרים שלי שכרגע לבטח מורכבים בעיקר מבני משפחה וחברי אמת שמקדישים לי זמן יקר ופס אינטרנט רחב. חמושה בכוס קפה ובראש מלא רעיונות הקלקתי על האייקון המורה 'word' ולפני ששמתי לב כבר לא הייתי. 4 מילים התנוססו על המסך הלבן: "מדוע בחרתי במקצוע יצירתי..." ולפתע צרורות של דמעות שמנמנות וחמימות זלגו במורד הלחיים, מציירות קוים עגלגלים ושחורים ממסקרה צרפתית של הביוקר.  כמו בטירונות, כשהמילה 'הלו' בקולה המוכר של אמא מעברו השני של הקו הספיקה כדי לשחרר סכר של דמעות בלבול וגעגוע, כך גם המפגש עם הבחירה שלי עורר פתאום רגשות שבימים כתיקונם נמים תחת ערפל עבה של עבודה וחיי חברה סואנים.

כשהייתי בת 4 הדבר שהכי אהבתי בעולם היה לראות את אבא שלי מצייר. לאיתן בוש היה סטודיו פיצפון וקסום בתוך דירת שלושה חדרים צנועה ומלאה בזכרונות. מדפים עמוסים בצנצנות צבע ומכחולים מילאו את הקירות, ואבא חולל בהם קסמים של ממש. דמויות מורכבות מילאו קנבסים על גבי קנבסים ואני לא ידעתי שובע. אבא שלי, גבר בריטי גבוה, קריר להחריד, סוער ומוכשר בצורה בלתי אנושית, לא הרשה לי לחצות את פתח הדלת ואני נאלצתי להסתפק בהישענות על משקוף העץ המקולף, מותחת את צווארי עד קצה גבול היכולת כדי לראות כמה שיותר. שעות ביליתי שם, מביטה בו מצייר קו ועוד קו, מכתים את הבד המתוח בצבע ומעשן בשרשרת לצלילי מוסיקה מלנכולית של שנות השבעים.

אני לא זוכרת רגע מסוים בו ידעתי שאעסוק באומנות כמקצוע. הסקרנות הילדותית שגרמה לי להזדקף על קצות האצבעות במפתן דלת הסטודיו כדי להציץ בתזוזת המכחולים של אבא הפכה לתשוקה אמיתית של ילדה גדולה. אמא שולפת תמונות שלי מגיל שנה וקצת, מכוסה בצבעי ידיים ועטופה בסינור לבן ואומרת: "הדרך היחידה לקבל ממך כמה שעות טובות של שקט היתה להושיב אותך מול צנצנות צבע ודפים לבנים. לא שמעתי ממך ציוץ, היית בגן עדן." אבא נטע בי את הגפרור עוד בטרם הגעתי לרחם, והצית אותו כשהפך את הסטודיו שלו למפלט מסתורי שאליו היה אסור להיכנס. כבר אז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, תמיד.

זו לא ילדה מלוכלכת, זו מאפרת בהתהוות

'זה' לבש אינספור צורות לאורך חיי. מציור ורישום על דפי A4 על השולחן בסלון של אמא לציורי אקריל על קנבסים בגודל 5X5מ' במגמת אומנות בתיכון. סרגתי, צילמתי, תפרתי, קיפלתי נייר, רקמתי ואיפרתי את כל החברות ליציאות של יום שישי. אחרי הצבא נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי, וכשאלה לא סיפקו את יצר הסקרנות והיצירה (תמיד הייתי אדם של אנשים ולא של תוכנות מחשב ושולחנות שרטוט) נרשמתי ללימודי איפור ומצאתי את הנישה שלי, המאפשרת לי להתפרנס ממקצוע שאיננו כולל הגשת דוחות אקסל ואאוטפיט מעונב. אני ממלאת את חיי בצבע, נהנית מההתמסרות של הקנבסים האנושיים שלי למברשות ספוגות בצבע ואהבה.

איפור: קארין בוש ואנסטסיה מיילר

איפור, שיער וסטיילינג: קארין בוש  דוגמנית: נופר מורחיים

מדי תקופה, מבקרות אותי המחשבות השייכות לצד האחר של המקצוע היצירתי שלי (ע"ע הדמעות מתחילת הפוסט). הבחירה בדרך שלי היא בדיוק מה שזה נשמע. הדרך היא שלי, ליצור אותה ולהמציא אותה בכל יום מחדש. איש לא צעד בה לפני, אין מפה שתכוון אותי ליעד הנכסף ואין תחנת yellow חברותית וממוזגת באמצע הדרך, במקרה שאצטרך להתרענן. הדרך שלי, רצופה במתחרים מוכשרים לא פחות הנלחמים גם הם באותן תחנות רוח בדיוק. הרבה  פעמים במהלך הדרך מצאתי את עצמי מתפשרת על יושרה אומנותית, על תשלום הוגן, על שעות שינה, על זמן איכות עם אנשים אהובים, רק בשביל ההזדמנות להתקדם וליצור לעצמי פיסת קרקע איתנה לשבת בה חמש דקות ולהתבונן בפאר היצירה שאני מנסה לרקום לעצמי.

איפור וסטיילינג: קארין בוש

ואז זה עובר. לפעמים אחרי שנת לילה טובה, לפעמים אחרי מילה טובה של אדם אהוב, ולפעמים אני פשוט נזכרת שאני לא יודעת ובעיקר לא רוצה אחרת. הדרך המאתגרת כל כך שמוציאה ממני מגוון כל כך רחב של רגשות ומחשבות היא הדבר היחיד שאני מכירה, על כל חסרונותיה. תמיד אעדיף ללכת בה, גם בימים עמוסים לעייפה מדמעות וחששות, ולא בדרכם של אנשים אחרים. 

איפור, סטיילינג וצילום: קארין בוש