על הדרך

מרפי ואני חברים טובים בדרך כלל. אני חיה את חיי באוירה חיובית וברוח טובה, והוא מצידו מתנהג אלי יפה ולא מזמן לי שיעורי חיים מיותרים. אולם מדי פעם הוא מרים גבה צינית, שולח אלי מבט מרושע וקריצה ואני כבר יודעת שהלך עלי. השבוע תפסתי את מרפי במצב רוח שובב במיוחד.

הבלוג שלי, המפלט הצנום והמקושט שלי על הרשת מילא אותי בהתרגשות ילדותית בתחילת השבוע האחרון ורציתי כבר לפטם אותו בבשר קריא. הפוסט המהמם על 'בחירה במקצועות יצירתיים' כבר נרקם בראשי לאורך כמה ימים וסימנתי אותו כהצלחה מסחררת עוד לפני שנולד. התיישבתי לכתוב לכם, קוראים יקרים שלי שכרגע לבטח מורכבים בעיקר מבני משפחה וחברי אמת שמקדישים לי זמן יקר ופס אינטרנט רחב. חמושה בכוס קפה ובראש מלא רעיונות הקלקתי על האייקון המורה 'word' ולפני ששמתי לב כבר לא הייתי. 4 מילים התנוססו על המסך הלבן: "מדוע בחרתי במקצוע יצירתי..." ולפתע צרורות של דמעות שמנמנות וחמימות זלגו במורד הלחיים, מציירות קוים עגלגלים ושחורים ממסקרה צרפתית של הביוקר.  כמו בטירונות, כשהמילה 'הלו' בקולה המוכר של אמא מעברו השני של הקו הספיקה כדי לשחרר סכר של דמעות בלבול וגעגוע, כך גם המפגש עם הבחירה שלי עורר פתאום רגשות שבימים כתיקונם נמים תחת ערפל עבה של עבודה וחיי חברה סואנים.

כשהייתי בת 4 הדבר שהכי אהבתי בעולם היה לראות את אבא שלי מצייר. לאיתן בוש היה סטודיו פיצפון וקסום בתוך דירת שלושה חדרים צנועה ומלאה בזכרונות. מדפים עמוסים בצנצנות צבע ומכחולים מילאו את הקירות, ואבא חולל בהם קסמים של ממש. דמויות מורכבות מילאו קנבסים על גבי קנבסים ואני לא ידעתי שובע. אבא שלי, גבר בריטי גבוה, קריר להחריד, סוער ומוכשר בצורה בלתי אנושית, לא הרשה לי לחצות את פתח הדלת ואני נאלצתי להסתפק בהישענות על משקוף העץ המקולף, מותחת את צווארי עד קצה גבול היכולת כדי לראות כמה שיותר. שעות ביליתי שם, מביטה בו מצייר קו ועוד קו, מכתים את הבד המתוח בצבע ומעשן בשרשרת לצלילי מוסיקה מלנכולית של שנות השבעים.

אני לא זוכרת רגע מסוים בו ידעתי שאעסוק באומנות כמקצוע. הסקרנות הילדותית שגרמה לי להזדקף על קצות האצבעות במפתן דלת הסטודיו כדי להציץ בתזוזת המכחולים של אבא הפכה לתשוקה אמיתית של ילדה גדולה. אמא שולפת תמונות שלי מגיל שנה וקצת, מכוסה בצבעי ידיים ועטופה בסינור לבן ואומרת: "הדרך היחידה לקבל ממך כמה שעות טובות של שקט היתה להושיב אותך מול צנצנות צבע ודפים לבנים. לא שמעתי ממך ציוץ, היית בגן עדן." אבא נטע בי את הגפרור עוד בטרם הגעתי לרחם, והצית אותו כשהפך את הסטודיו שלו למפלט מסתורי שאליו היה אסור להיכנס. כבר אז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, תמיד.

זו לא ילדה מלוכלכת, זו מאפרת בהתהוות

'זה' לבש אינספור צורות לאורך חיי. מציור ורישום על דפי A4 על השולחן בסלון של אמא לציורי אקריל על קנבסים בגודל 5X5מ' במגמת אומנות בתיכון. סרגתי, צילמתי, תפרתי, קיפלתי נייר, רקמתי ואיפרתי את כל החברות ליציאות של יום שישי. אחרי הצבא נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי, וכשאלה לא סיפקו את יצר הסקרנות והיצירה (תמיד הייתי אדם של אנשים ולא של תוכנות מחשב ושולחנות שרטוט) נרשמתי ללימודי איפור ומצאתי את הנישה שלי, המאפשרת לי להתפרנס ממקצוע שאיננו כולל הגשת דוחות אקסל ואאוטפיט מעונב. אני ממלאת את חיי בצבע, נהנית מההתמסרות של הקנבסים האנושיים שלי למברשות ספוגות בצבע ואהבה.

איפור: קארין בוש ואנסטסיה מיילר

איפור, שיער וסטיילינג: קארין בוש  דוגמנית: נופר מורחיים

מדי תקופה, מבקרות אותי המחשבות השייכות לצד האחר של המקצוע היצירתי שלי (ע"ע הדמעות מתחילת הפוסט). הבחירה בדרך שלי היא בדיוק מה שזה נשמע. הדרך היא שלי, ליצור אותה ולהמציא אותה בכל יום מחדש. איש לא צעד בה לפני, אין מפה שתכוון אותי ליעד הנכסף ואין תחנת yellow חברותית וממוזגת באמצע הדרך, במקרה שאצטרך להתרענן. הדרך שלי, רצופה במתחרים מוכשרים לא פחות הנלחמים גם הם באותן תחנות רוח בדיוק. הרבה  פעמים במהלך הדרך מצאתי את עצמי מתפשרת על יושרה אומנותית, על תשלום הוגן, על שעות שינה, על זמן איכות עם אנשים אהובים, רק בשביל ההזדמנות להתקדם וליצור לעצמי פיסת קרקע איתנה לשבת בה חמש דקות ולהתבונן בפאר היצירה שאני מנסה לרקום לעצמי.

איפור וסטיילינג: קארין בוש

ואז זה עובר. לפעמים אחרי שנת לילה טובה, לפעמים אחרי מילה טובה של אדם אהוב, ולפעמים אני פשוט נזכרת שאני לא יודעת ובעיקר לא רוצה אחרת. הדרך המאתגרת כל כך שמוציאה ממני מגוון כל כך רחב של רגשות ומחשבות היא הדבר היחיד שאני מכירה, על כל חסרונותיה. תמיד אעדיף ללכת בה, גם בימים עמוסים לעייפה מדמעות וחששות, ולא בדרכם של אנשים אחרים. 

איפור, סטיילינג וצילום: קארין בוש