שנת האהבה שלי

משחר ילדותי (עוד לפני שידעתי לדבר והרבה לפני שידעתי להקשיב) אמא שלי מפצירה בי להמתין. כמו קומיקס שטמון באריזת מסטיק ריחני המבטיח שבגיל 25 אגיע לירח, אמא הבטיחה שבגיל 25 יקרה דבר נפלא, ואני אגלה על עצמי דברים נסתרים שעד אז לא יהיו בהישג יד. כשבגרתי מעט שאלתי אותה למה אני ממתינה, מה יקרה לי בגיל 25? והיתה אומרת 'קשה לי להסביר. וזה יכול לקרות גם אחרי גיל 25, אבל בטח לא לפניכן. החלטות גדולות, בתי הקטנה, שמרי לשנים שאחרי גיל 25'. כשבגרתי עוד קצת הבנתי שכשאמא אומרת 'החלטות גדולות' היא מתכוונת ללידת ילדים, ולבחירת בן זוג שיהיה איתי עד ערוב הימים. ואכן, אולי בגלל מילותיה של אמא שננטעו בי מינקות ואולי בגלל שכך רצה הגורל (אבל בעיקר בגלל שכך רציתי אני) גיל 25 הגיע ומצא אותי מאושרת ברווקותי, מבלי שאני אוחזת בפרי בטן משלי.   

קשה לי לשים את האצבע על רגע אחד מסוים, אני חושבת שלא היה רגע כזה אבל כמו נבואה מתוקה שחיכתה לי מאחורי מסך קטיפה בתיאטרון החיים, יום ההולדת ה-25 שלי סימן את תחילתה של תקופה מוזרה, מעניינת ובדיעבד אני יכולה לומר – מבורכת.  השנתיים האחרונות היו, יותר מהכל, שנים שבהן גיליתי את עצמי בצורה חדשה לגמרי. אני מרגישה כאילו חייתי בתוך קליפה בדמותי, וכמו גולם בשל הבנתי לפתע שיש חיים מחוץ למעטפת שלי ויתרה מכך – גיליתי שהכוח לפרוץ מתוך הקליפה הוא שלי, וממתין לי שאשתמש בו. ההחלטות שקיבלתי בשנתיים האחרונות הגיעו ממקום כנה ואמיתי, מתוך ביטחון שאני (ואני בלבד) יודעת מה טוב לי ובוחרת לקום ולרדוף אחר אותו הטוב. השנתיים האחרונות טמנו בחובן המון המון אתגרים וימים קשים, אבל גם את אלה בחרתי ביודעין, נמנעתי מלהיות קורבן הנסיבות ותמיד לקחתי אחריות על אושרי, ועל אומללותי.

כפועל יוצא ובאוירה ההוליסטית של השנתיים האחרונות, בחרתי לפני כחודשיים להתחיל להתאמן. לא בחדר הכושר (יש דברים שיקחו עוד קצת זמן...) אלא אימון אישי, עם מאמנת מהסרטים. האחת, היחידה והמדהימה היא הגב' הראשונה של הקואוצ'ינג: ליליאן קריצר. באימון הראשון שלנו ליליאן שאלה אותי שאלה שתפסה אותי לא מוכנה. השאלה היתה, מה למדתי על עצמי בשנה האחרונה? התשובה שלי היתה רוויה וארוכה, וגרמה לי להביט פנימה ולתת כותרות לכל מיני שיעורים שליוו אותי בחודשים האחרונים. היא גם גרמה לי לטפוח לעצמי על השכם (מנהג שאני משום מה נמנעת ממנו לפעמים) ולהרגיש שאני בדרך הנכונה.

המשפט הראשון שיצא מפי היה: 'למדתי שאני מונעת מאהבה, הרבה יותר ממה שחשבתי לעצמי'. ואכן, השנה האחרונה נתנה בי אותות ומופתים וגרמה לי לרדוף אחר האהבה שלי, אפילו אל מעבר לים. החלטתי שאני מזמנת אל חיי עבודות שאני אוהבת לעשות, והן זרמו אלי ומילאו את חיי בענין ובהתרגשות. אחת העבודות האלה היא הפקה של הסטייליסטית אביטל כהנה, שגייסה אותי עבור פרויקט פאשן מושקע שהזכיר לי כמה אני אוהבת לעבוד בשיתוף פעולה וליצור יחד עם עוד נשים משהו שעד אותו רגע לא היה קיים.

איפור: קארין בוש צילום: נועה אייזנשטט סטיילינג: אביטל כהנה דוגמנית: נוי נהרדע

איפור: קארין בוש צילום: נועה אייזנשטט סטיילינג: אביטל כהנה דוגמנית: נוי נהרדע

איפור: קארין בוש צילום: נועה אייזנשטט סטיילינג: אביטל כהנה דוגמנית: נוי נהרדע

איפור: קארין בוש צילום: נועה אייזנשטט סטיילינג: אביטל כהנה דוגמנית: נוי נהרדע

מיכל, מפיקה מהמגזין'ליידי גלובס' התקשרה אלי יום בהיר אחד וביקשה את שרותי לאיפור אנשי עסקים לטובת כתבה. כיאה לעיתון עסקי, האיפור היה סולידי ולא מענין במיוחד, אולם כשהגעתי לסט הבנתי שאנשי העסקים רואיינו לכתבה חגיגית שעסקה באימון אישי. כל אחד מהם עבר אימון וכעת פועל מתוך אהבה גדולה ושקט נפשי מעורר קנאה. המאופרים של אותו יום היו קבוצת אנשים מדהימה, מהמעניינות שיצא לי לעבוד איתם בשנים האחרונות או בכלל ועל אף שמבחינה מקצועית לא הזדמן לי להפגין מעוף בעבודה הזו, יצאתי מהסטודיו מלאה בהשראה ובמוטיבציה לצקת לתוך חיי עוד מהקסם שהם מצאו, שמצאתי גם אני באימון.

איפור: קארין בוש צילום: דור מלכה

איפור: קארין בוש צילום: דור מלכה

איפור: קארין בוש צילום: דור מלכה

איפור: קארין בוש צילום: דור מלכה

ואז, הגיע יהונתן.

יהונתן הגיע אלי בצורת הודעה אגבית בפייסבוק, לאחר שאמא שלי וליליאן (אותה ליליאן ממש) חברו יחדיו על מנת לעסוק במלאכה האהובה על אמהות יהודיות, מלאכת השידוך. הדלת שפתחתי, שדרכה הזמנתי אלי את כל הפעלים היוצאים של האהבה והפתיחות הביאה איתה גם בחור מתוק, כנה ומוכשר שהתגורר באותה העת באיטליה. שבועות של התכתבויות מסקרנו חלפו והבחור הגיע לביקור קצר בארץ. נפגשנו לקפה, והוא חזר על עקביו ועלה על מטוס למילאנו. שבועיים אחר כך, מצאתי את עצמי ישובה על מטוס נוסעים בדרך לבירת האופנה האיטלקית, מילאנו. נחתתי ב-18.11.10 בשעה 23:00 בדיוק. על הקרקע המתין לי יהונתן, עטוף במעיל עבה וחמוש בחיוך מופתע. אולי, כמוני, לא האמין שזה באמת קורה. שלושה חודשים לאחר מכן אותה טיסה בדיוק הביאה את יוני אלי, והפעם לצמיתות.

ביום שלישי השבוע יצאתי אל הרחוב עם יהונתן בדרך לדייט שנקבע מראש. לפני שנה כמעט באחת השיחות הראשונות שלנו, עוד לפני שפגשתי אותו פנים אל פנים דיברנו והחלטנו שאם נהיה יחד, נקפיד על חיזור הדדי גם אחרי שנהיה אחד של השניה. ואכן, אנו משתדלים לצאת לדייט מדי פעם בפעם, לפחות פעם בשבועיים, ולמרות שאנחנו גרים יחד ואוכלים יחד וחיים יחד כל יום, לדייטים האלה יש קסם אחר. אני תמיד מוצאת את עצמי חושבת מה אלבש, מתיזה מהבושם היקר יותר ומקפידה קצת יותר על סירוק השיער. בדרך לבית הקפה, יהונתן, שתמיד יודע לשאול שאלות פשוטות ומעניינות שאל אותי אילו משחקים אהבתי כשהייתי ילדה. סיפרתי לו על ימים שלמים שהייתי מבלה על מדשאות בשמש עם עשרות מילדי השכונה, על מחבואים, קלאס, 'מלך השבויים' ו'כוח המחץ' והוא סיפר לי שכמעט תמיד העדיף לשחק בבית, עם חבר אחד או שניים. כששאלתי למה, השיב שמאז שהוא זוכר את עצמו הוא מחכה להיות גדול, ומשחקים עם ילדים אחרים בגילו גרמו לו להרגיש כמו ילד קטן. הבטתי עליו וחשבתי על כך שגם היום, כשהוא כבר גבר גדול וחכם עם 3 שערות לבנות על החזה הוא מחכה להיות גבר גדול עוד יותר. משכיל יותר, עשיר יותר, מפותח יותר, חופשי יותר. תמיד עם העיניים לאופק, תמיד מאמין שיש יותר.

הבחירה שלי לשמוח את שארית חיי עם גבר שרוב הזמן משועמם מהיום יום ונוטע את מחשבותיו אי שם באופק מסמלת אולי יותר מהכל את התמורות שחלו בחיי בשנה הזו, שאת שעותיה האחרונות בהחלט אני בוחרת לבלות בכתיבת שורות אלה. הלילה הזמן יזוז לאחור, ומחר בבוקר אתעורר אל צרור ההחלטות והאחריות שנטלתי על עצמי לשנה הבאה.

שנה טובה!

LIKE עליכם, כולכם!

עצרתי לרגע כדי לומר - תודה, תודה, תודה. אלף פעמים תודה. 

לעמוד הפייסבוק של האחת והיחידה, אלכס בוקס לחצו כאן.


נשיקות, שבוע טוב וד"ש מזואי, הנקבה היחידה שמוציאה אותי לרחוב בגשם, בברד ובחמסין:

זואי.

Kytoko Karine, Kytoko

השבוע איפרתי על סט הצילומים הכי מרגש שיצא לי להיות עליו מאז שהתחלתי את דרכי כמאפרת. תחילת הסיפור שהוביל ליום הצילומים הוא לפני כ-13 שנים, במדינה לא כל כך רחוקה מכאן.

אמה מקימבה וקארין בוש, תל-אביב 2011

בשנת 1998 פרצה מלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המלחמה שהתבשלה במשך כ-20 שנים לפניכן, התפרצה בכל הכוח ועירבה לא פחות משבעה צבאות שונים שלקחו חלק במה שספרי ההסטוריה מכנים 'מלחמת העולם האפריקאית'. אוגנדה ורואנדה היו שתי המדינות הראשונות מבין שורה ארוכה של שכנות שפלשו אל גבולותיה של קונגו (שנקראה אז זאיר) והפכו את המדינה לאיזור מלחמה עקוב מדם, מהקשים שנרשמו בהסטוריה האנושית. למשך מספר חודשים בשנת 2003 היה נדמה שחלה הפוגה בזעם ובמוטיבציה להילחם, אולם המלחמה נמצאת עדין בשיא כוחה באיזורים מסוימים במדינה. במזרח קונגו מדווחים על מקרי האונס והאלימות המינית הקשים ביותר בהסטוריה של העולם, הן בחומרתם והן בהיקפם. הקונפליקט בקונגו הוגדר כמלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השניה, ומספר ההרוגים במדינה עומד כיום על כ- 5.4 מיליון אזרחים.

אזרחיה של קונגו-קינשאסה (כך היא מכונה בפיהם) שהצליחו להימלט מהמדינה או גורשו ממנה על ידי כוחות הצבא, חיפשו מקומות מקלט במדינות שכנות, קרובות ורחוקות. בתחילת שנות ה-2000 ישראל פתחה את שעריה לרווחה לפליטים רבים מהאיזור לאחר שהמצב במדינה הוכרז כ'שואה אפריקאית', אך מאז מדיניות קליטת הפליטים הוקשחה ונכון להיום רק מספר קטן של מבקשי מחסה מקבל מאיתנו מעמד רשמי של פליט מלחמה.

אמה מקימבה, אישה חייכנית בת 38 הגיעה לעבוד כמנקה בבית הספר לאיפור בו אני עובדת. מאז ומעולם הוקסמתי מאנשים המגיעים לכאן ממדינות רחוקות, במיוחד אלה שאני מחשיבה 'מסתוריות' (אני מודה שלפני יום הצילומים הנ"ל כמות המידע שהיתה לי על קונגו-קינשאסה היתה מביכה ממש. ידעתי שזה באפריקה, קרוב לאוגנדה ו... זהו, פחות או יותר). אמה הגיעה לביה"ס בכל יום ועשתה את עבודתה בזריזות וביוסדיות, מה שהשאיר לה כמה שעות פנויות בכל יום עבודה עד שהגיעה השעה ללכת הביתה. את השעות הפנויות הללו העבירה מול מסך המחשב, או בשיחות חולין עם כל מי שהסכים לשתף איתה פעולה. אני נמניתי על המשת"פים הקבועים של אמה הפטפטנית, וכך נרקמה ביננו ידידות שפרחה תחת מגבלות קשות של שפה (אמה מדברת מעט עברית, מעט אנגלית והרבה שפות שאני לא מבינה). ידעתי שהגיעה מקונגו, ידעתי שיש לה ילדים, ידעתי שהיא גרושה ושאין לה בן זוג כאן בארץ אך פרט לכך לא הצלחתי לדלות ממנה יותר מדי.

לפני מספר שבועות אמה ניגשה אלי והצהירה שיש לה בקשה. היא מבקשת ממני לאפר אותה. 'עכשיו?' שאלתי. 'לא, לא היום אבל רציתי לדעת אם את מסכימה', השיבה לי. אמרתי לה שבעיקרון אני אשמח, אך אני מודה שהבקשה שלה היתה נראית לי תמוהה במקצת שכן המלתחה של אמה כללה בעיקר מכנסי טרנינג מהוהים וחולצות טי שהריחו כמו 4 בקבוקי אקונומיקה. היא לא נוהגת להתאפר כלל ושיערה תמיד אסוף לגמרי וצמוד לחלק האחורי של ראשה. לא היה לי מושג אפילו מה אורכו. כמה ימים נוספים חלפו ואמה ניגשה אלי שוב עם ברק בעיניים כמותו לא ראיתי אצלה מעולם.

'קבעתי לנו יום צילום' אמרה לי, חצי בעברית חצי באנגלית. 'יש לנו תור בסטודיו של אבי (משולם, הצלם שעובד איתנו בבית הספר) ואני אדאג להכל. אני מביאה בגדים, וגם חברה שלי שהסכימה לעזור לי ולנקות את בית הספר במקומי בזמן שתאפרי אותי. את עדין מסכימה לאפר אותי נכון?'

'בוודאי אמה, בשמחה' השבתי, 'אבל למה את צריכה להתאפר ולהצטלם? את רוצה לשלוח תמונות לילדים?'

'לא, אני רוצה להרגיש יפה' אמרה בחיוך. 'כל היום אני מנקה, פה ובמקומות אחרים כבר 4 שנים ברציפות. אני רוצה להרגיש כמו אישה שוב. יש לי בגדים שהבאתי איתי מקונגו, ואני רוצה להצטלם כדי שכשאהיה זקנה אוכל להיזכר שפעם, הייתי יפה'.

נמלאתי גאווה על כך שמתוך בית ספר שלם של מאפרים אמה ביקשה ממני לעזור לה להיות הכי יפה, אבל ידעתי גם שביקשה לא רק משום שידעה שאעשה עבודה טובה. היא ביקשה משום שבניגוד לרוב האנשים בחייה, אני הבטתי ודיברתי אליה, ולא דרכה. יש לנו נטיה מכוערת לשכוח לפעמים שהאנשים המוזרים למראה הממלאים את רחובותיהן של שכונות מסוימות בעירנו הם בני אדם, עם עולם פנימי וסיפור אמיתי לגמרי, כמו כל אחד אחר השוהה כרגע על הפלנטה. סבא שלי, שעל שמו נקרא הבלוג שאתם קוראים כעת, היה האדם שלימד אותי לחפש את האנשים האלה ולהושיט להם יד לעזרה בכל פעם שמתאפשר לי. כמי שהיה פליט בעצמו, זיכרון הבדידות, התלישות, האנונימיות ומבטיהם המזלזלים של האנשים ברחוב נצרבו בנפשו והוא חיפש לעשות תיקון דרך משפחתו, דרכי.

יום הצילומים הגיע, ואמה הגיעה לבית הספר מוקדם מהשעה בה קבענו. היא התרגשה כמו ילדה קטנה שעומדת לקבל מתנה גדולה שעטופה בסרט צבעוני ומסתורי. יחד עם אמה הגיעה חברה, כפי שנקבע מראש, שניגשה היישר למלאכת הניקיון.

התחלנו במלאכה. אמה ידעה להגיד לי במדויק מה היא רוצה, כאילו תכננה את כל היום הזה מראש ופרטה אותו לפרטים הכי קטנים שיש. 'אני רוצה איפור עדין ואלגנטי, שלא יכסה אותי אלא רק יעשה אותי יפה, שיהיה Kytoko', אמרה לי בביטחון. אני התחלתי לאפר ואמה התמסרה, עוצמת את עיניה וממתינה בסבלנות בזמן שהסתרתי את פגמי הגיל והעדויות למה שעברה עד לאותו היום (פניה של אמה מלאים בצלקות כהות שלא היתה לי התעוזה לשאול מהיכן הגיעו). מדי פעם, פקחה את עיניה והציצה מאחורי אל הראי הגדול שהיה ניצב מולה. 'Kytoko Karine, Kytoko!' אמרה לי פעם אחר פעם. חברתה של אמה נכנסת לחדר, וחיוך רחב נמרח על פניה. Kytoko. היא סיננה משהו בניב אפריקאי שלא זיהיתי, ואמה חייכה אלי ואמרה 'חברה שלי אומרת שאת מאוד מאוד יפה'. אמה ענתה לה באותו הניב, וכששאלתי מה השיבה לה אמרה לי:

"I told her you are more beauty from inside, not out"

נלחמתי בדמעות שמילאו לי את הגרון והבטן, וחשבתי על סבא שלי שבטח יושב עכשיו באיזה בית קפה קטן בעולם המקביל אליו הולך כל מי שמת, זולל איזו עוגה הונגרית ומשמין מנחת (האגדה המשפחתית מספרת שלעוגות בעולם הבא אין קלוריות).

חלק מהקסם של המקצוע שלי, הוא שאם אתה עושה את עבודתך בצורה טובה, האדם היושב בכיסא מולך אמור להיות נינוח ומלא ביטחון שהוא בידיים טובות. בדרך כלל, כ-10 דקות לתוך מלאכת האיפור, הכתפיים של המאופר שלי נשמטות ואני מבינה שהוא שחרר. הגוף משוחרר והוא כולו שלי – לעשות בו את מה שנשכרתי לעשות. זהו בדרך כלל השלב שהסיטואציה האינטימית של להימצא פנים אל פנים קרוב כל כך למישהו שעד לפני כמה דקות היה זר מוחלט עושה את שלה, ומתחילה שיחה אינטימית לא פחות. שאלתי את אמה איך הגיעה לישראל.

'לא הייתי אמורה להגיע לכאן'. אמרה לי. עזבתי את קונגו כי היה בלתי אפשרי להמשיך לחיות שם. השארתי את כל חפציי אצל אמא שלי, ונסעתי למצרים. שם גיליתי שמצרים מוסלמים לא אוהבים אותנו, גם כי אנחנו שחורים וגם כי אנחנו נוצרים. אז באתי לפה'

'איך הגעת לכאן?' שאלתי.

אמה צחקה ואמרה: 'בלימוזינה קארין, בלימוזינה מפוארת'. התעקשתי. 'ברגל' השיבה לי, והפסיקה לחייך.

 למדתי המון על האישה שלפניכם במהלך העבודה איתה באותו היום, אבל למדתי עוד יותר על החיים ועל כמה רחוק אנשים ילכו על מנת לשרוד, ולגדל את ילדיהם בכבוד (גם אם הם לא אלה המגדלים אותם). לאמה יש את 3 הסיבות הטובות ביותר בעולם להישאר כאן ולהרוויח כסף מצד אחד, או לחזור כלעומת שבאה מצד שני. תלוי על איזה צד של המטבע מסתכלים. לסיבותיה של אמה קוראים לידיה (14), לוי (12) וג'וזף (10). כשהיא מדברת עליהם, הקול שלה משתנה, והחיוך חוזר מיד להאיר את הפנים. היא קיבלה מעמד של פליטת מלחמה כאן בארץ, ומאז היא שולחת כמעט כל שקל שהיא מרוויחה בחזרה לקונגו. הילדים נמצאים אצל אמא שלה, ואמה עושה הכל על מנת לאפשר להם לחיות חיים אחרים מאלה שלה היו. היא סיפרה לי שעברה לפני שנתיים לגור בדירה זולה מאוד, עם עוד שותפה ממש מעל לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. המהלך הזה אפשר לה לחסוך עוד יותר כסף, בו השתמשה כדי לקנות אדמה שעליה נבנה ברגעים אלה ממש ביתה החדש בקונגו, שימתין לה לכשתשוב הביתה. כשאני שואלת מתי היא מתכננת לחזור, היא עונה מיד '4 שנים ושלושה חודשים'. זה הזמן הדרוש להשלמת בנית הבית, ושליחת ילדיה לבתי ספר ראויים באיזור בטוח יחסית של אקווטאה, העיר בה הם מתגוררים בקונגו.

האיפור מוכן. אמה ניגשת להתלבש, חושפת בפני גוף ערום ומצולק. צלקת מכובדת במיוחד משתרעת על בטנה התחתונה, אני מזהה אותה מיד משום שיש לאמא שלי את אותה אחת בדיוק. 'זו מזכרת מג'וזף שלי', היא אומרת בחיוך. אמה התבוננה בראי וחייכה, חברתה עומדת מנגד ואומרת בצהלה' Kytoki Aimee!! Kytoko kytoko kytoko'. היא ניגשה אלי, נתנה לי חיבוק ואמרה בעברית מושלמת: 'תודה מאמי!'.

אמה מקימבה, 38

אמה מקימבה, 38

מאוחר יותר באותו הערב חזרתי הביתה, הכנתי כוס קפה והתיישבתי מול המחשב עם הדיסק שהכיל את התמונות מהצילומים. הכנסתי את הדיסק ללפטופ ועד שנטען, פתחתי מילון אינטרנטי והקלדתי: kytoko. כעבור כמה שניות התנוסס מולי הפירוש: "מושלם; אלוהי; יפה בצורה אלוהית; ביטוי רחב השזור בעיקר בניבים אפריקאים שונים ובא לבטא הוקרת תודה עמוקה והתפעלות מיופי פיסי או רוחני"

Hello, I'm alive

אחרי היעדרות ממושכת מדי... אני מאושרת לחזור לשגרה.

האיפור של היום 12.7.11

קוראים יקרים שלי, אם יש משהו שמשמח אותי זה כשאתם מבסוטים ולכן - אני שמחה להיענות לבקשות חוזרות ונשנות ולשתף אתכם מהיום בלוקים שונים של איפור שאני עוטה על עצמי כחלק מהדיי ג'וב שלי.  מהיום (בא לי לומר 'כל יום' אבל אני משאירה לעצמי את האפשרות לקחת יום חף מאיפור מדי פעם, אני מקווה שתפרגנו לי ולנקבוביות שלי) יעלו כאן תמונות של איפורים שונים ומשונים (שהרי אני חובבת ידועה של איפורים משונים). 

אהבתם? מהמם, תנו בלייק. פחות אהבתם? אני אשמח לשמוע. השאירו לי הודעה בתיבה שבתחתית העמוד, אני מבטיחה לענות לכולם. 

מענין אתכם לדעת באילו מוצרים השתמשתי? השאירו לי תגובה