שנת האהבה שלי

משחר ילדותי (עוד לפני שידעתי לדבר והרבה לפני שידעתי להקשיב) אמא שלי מפצירה בי להמתין. כמו קומיקס שטמון באריזת מסטיק ריחני המבטיח שבגיל 25 אגיע לירח, אמא הבטיחה שבגיל 25 יקרה דבר נפלא, ואני אגלה על עצמי דברים נסתרים שעד אז לא יהיו בהישג יד. כשבגרתי מעט שאלתי אותה למה אני ממתינה, מה יקרה לי בגיל 25? והיתה אומרת 'קשה לי להסביר. וזה יכול לקרות גם אחרי גיל 25, אבל בטח לא לפניכן. החלטות גדולות, בתי הקטנה, שמרי לשנים שאחרי גיל 25'. כשבגרתי עוד קצת הבנתי שכשאמא אומרת 'החלטות גדולות' היא מתכוונת ללידת ילדים, ולבחירת בן זוג שיהיה איתי עד ערוב הימים. ואכן, אולי בגלל מילותיה של אמא שננטעו בי מינקות ואולי בגלל שכך רצה הגורל (אבל בעיקר בגלל שכך רציתי אני) גיל 25 הגיע ומצא אותי מאושרת ברווקותי, מבלי שאני אוחזת בפרי בטן משלי.   

קשה לי לשים את האצבע על רגע אחד מסוים, אני חושבת שלא היה רגע כזה אבל כמו נבואה מתוקה שחיכתה לי מאחורי מסך קטיפה בתיאטרון החיים, יום ההולדת ה-25 שלי סימן את תחילתה של תקופה מוזרה, מעניינת ובדיעבד אני יכולה לומר – מבורכת.  השנתיים האחרונות היו, יותר מהכל, שנים שבהן גיליתי את עצמי בצורה חדשה לגמרי. אני מרגישה כאילו חייתי בתוך קליפה בדמותי, וכמו גולם בשל הבנתי לפתע שיש חיים מחוץ למעטפת שלי ויתרה מכך – גיליתי שהכוח לפרוץ מתוך הקליפה הוא שלי, וממתין לי שאשתמש בו. ההחלטות שקיבלתי בשנתיים האחרונות הגיעו ממקום כנה ואמיתי, מתוך ביטחון שאני (ואני בלבד) יודעת מה טוב לי ובוחרת לקום ולרדוף אחר אותו הטוב. השנתיים האחרונות טמנו בחובן המון המון אתגרים וימים קשים, אבל גם את אלה בחרתי ביודעין, נמנעתי מלהיות קורבן הנסיבות ותמיד לקחתי אחריות על אושרי, ועל אומללותי.

כפועל יוצא ובאוירה ההוליסטית של השנתיים האחרונות, בחרתי לפני כחודשיים להתחיל להתאמן. לא בחדר הכושר (יש דברים שיקחו עוד קצת זמן...) אלא אימון אישי, עם מאמנת מהסרטים. האחת, היחידה והמדהימה היא הגב' הראשונה של הקואוצ'ינג: ליליאן קריצר. באימון הראשון שלנו ליליאן שאלה אותי שאלה שתפסה אותי לא מוכנה. השאלה היתה, מה למדתי על עצמי בשנה האחרונה? התשובה שלי היתה רוויה וארוכה, וגרמה לי להביט פנימה ולתת כותרות לכל מיני שיעורים שליוו אותי בחודשים האחרונים. היא גם גרמה לי לטפוח לעצמי על השכם (מנהג שאני משום מה נמנעת ממנו לפעמים) ולהרגיש שאני בדרך הנכונה.

המשפט הראשון שיצא מפי היה: 'למדתי שאני מונעת מאהבה, הרבה יותר ממה שחשבתי לעצמי'. ואכן, השנה האחרונה נתנה בי אותות ומופתים וגרמה לי לרדוף אחר האהבה שלי, אפילו אל מעבר לים. החלטתי שאני מזמנת אל חיי עבודות שאני אוהבת לעשות, והן זרמו אלי ומילאו את חיי בענין ובהתרגשות. אחת העבודות האלה היא הפקה של הסטייליסטית אביטל כהנה, שגייסה אותי עבור פרויקט פאשן מושקע שהזכיר לי כמה אני אוהבת לעבוד בשיתוף פעולה וליצור יחד עם עוד נשים משהו שעד אותו רגע לא היה קיים.

איפור: קארין בוש צילום: נועה אייזנשטט סטיילינג: אביטל כהנה דוגמנית: נוי נהרדע

איפור: קארין בוש צילום: נועה אייזנשטט סטיילינג: אביטל כהנה דוגמנית: נוי נהרדע

איפור: קארין בוש צילום: נועה אייזנשטט סטיילינג: אביטל כהנה דוגמנית: נוי נהרדע

איפור: קארין בוש צילום: נועה אייזנשטט סטיילינג: אביטל כהנה דוגמנית: נוי נהרדע

מיכל, מפיקה מהמגזין'ליידי גלובס' התקשרה אלי יום בהיר אחד וביקשה את שרותי לאיפור אנשי עסקים לטובת כתבה. כיאה לעיתון עסקי, האיפור היה סולידי ולא מענין במיוחד, אולם כשהגעתי לסט הבנתי שאנשי העסקים רואיינו לכתבה חגיגית שעסקה באימון אישי. כל אחד מהם עבר אימון וכעת פועל מתוך אהבה גדולה ושקט נפשי מעורר קנאה. המאופרים של אותו יום היו קבוצת אנשים מדהימה, מהמעניינות שיצא לי לעבוד איתם בשנים האחרונות או בכלל ועל אף שמבחינה מקצועית לא הזדמן לי להפגין מעוף בעבודה הזו, יצאתי מהסטודיו מלאה בהשראה ובמוטיבציה לצקת לתוך חיי עוד מהקסם שהם מצאו, שמצאתי גם אני באימון.

איפור: קארין בוש צילום: דור מלכה

איפור: קארין בוש צילום: דור מלכה

איפור: קארין בוש צילום: דור מלכה

איפור: קארין בוש צילום: דור מלכה

ואז, הגיע יהונתן.

יהונתן הגיע אלי בצורת הודעה אגבית בפייסבוק, לאחר שאמא שלי וליליאן (אותה ליליאן ממש) חברו יחדיו על מנת לעסוק במלאכה האהובה על אמהות יהודיות, מלאכת השידוך. הדלת שפתחתי, שדרכה הזמנתי אלי את כל הפעלים היוצאים של האהבה והפתיחות הביאה איתה גם בחור מתוק, כנה ומוכשר שהתגורר באותה העת באיטליה. שבועות של התכתבויות מסקרנו חלפו והבחור הגיע לביקור קצר בארץ. נפגשנו לקפה, והוא חזר על עקביו ועלה על מטוס למילאנו. שבועיים אחר כך, מצאתי את עצמי ישובה על מטוס נוסעים בדרך לבירת האופנה האיטלקית, מילאנו. נחתתי ב-18.11.10 בשעה 23:00 בדיוק. על הקרקע המתין לי יהונתן, עטוף במעיל עבה וחמוש בחיוך מופתע. אולי, כמוני, לא האמין שזה באמת קורה. שלושה חודשים לאחר מכן אותה טיסה בדיוק הביאה את יוני אלי, והפעם לצמיתות.

ביום שלישי השבוע יצאתי אל הרחוב עם יהונתן בדרך לדייט שנקבע מראש. לפני שנה כמעט באחת השיחות הראשונות שלנו, עוד לפני שפגשתי אותו פנים אל פנים דיברנו והחלטנו שאם נהיה יחד, נקפיד על חיזור הדדי גם אחרי שנהיה אחד של השניה. ואכן, אנו משתדלים לצאת לדייט מדי פעם בפעם, לפחות פעם בשבועיים, ולמרות שאנחנו גרים יחד ואוכלים יחד וחיים יחד כל יום, לדייטים האלה יש קסם אחר. אני תמיד מוצאת את עצמי חושבת מה אלבש, מתיזה מהבושם היקר יותר ומקפידה קצת יותר על סירוק השיער. בדרך לבית הקפה, יהונתן, שתמיד יודע לשאול שאלות פשוטות ומעניינות שאל אותי אילו משחקים אהבתי כשהייתי ילדה. סיפרתי לו על ימים שלמים שהייתי מבלה על מדשאות בשמש עם עשרות מילדי השכונה, על מחבואים, קלאס, 'מלך השבויים' ו'כוח המחץ' והוא סיפר לי שכמעט תמיד העדיף לשחק בבית, עם חבר אחד או שניים. כששאלתי למה, השיב שמאז שהוא זוכר את עצמו הוא מחכה להיות גדול, ומשחקים עם ילדים אחרים בגילו גרמו לו להרגיש כמו ילד קטן. הבטתי עליו וחשבתי על כך שגם היום, כשהוא כבר גבר גדול וחכם עם 3 שערות לבנות על החזה הוא מחכה להיות גבר גדול עוד יותר. משכיל יותר, עשיר יותר, מפותח יותר, חופשי יותר. תמיד עם העיניים לאופק, תמיד מאמין שיש יותר.

הבחירה שלי לשמוח את שארית חיי עם גבר שרוב הזמן משועמם מהיום יום ונוטע את מחשבותיו אי שם באופק מסמלת אולי יותר מהכל את התמורות שחלו בחיי בשנה הזו, שאת שעותיה האחרונות בהחלט אני בוחרת לבלות בכתיבת שורות אלה. הלילה הזמן יזוז לאחור, ומחר בבוקר אתעורר אל צרור ההחלטות והאחריות שנטלתי על עצמי לשנה הבאה.

שנה טובה!

LIKE עליכם, כולכם!

עצרתי לרגע כדי לומר - תודה, תודה, תודה. אלף פעמים תודה. 

לעמוד הפייסבוק של האחת והיחידה, אלכס בוקס לחצו כאן.


נשיקות, שבוע טוב וד"ש מזואי, הנקבה היחידה שמוציאה אותי לרחוב בגשם, בברד ובחמסין:

זואי.

Kytoko Karine, Kytoko

השבוע איפרתי על סט הצילומים הכי מרגש שיצא לי להיות עליו מאז שהתחלתי את דרכי כמאפרת. תחילת הסיפור שהוביל ליום הצילומים הוא לפני כ-13 שנים, במדינה לא כל כך רחוקה מכאן.

אמה מקימבה וקארין בוש, תל-אביב 2011

בשנת 1998 פרצה מלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המלחמה שהתבשלה במשך כ-20 שנים לפניכן, התפרצה בכל הכוח ועירבה לא פחות משבעה צבאות שונים שלקחו חלק במה שספרי ההסטוריה מכנים 'מלחמת העולם האפריקאית'. אוגנדה ורואנדה היו שתי המדינות הראשונות מבין שורה ארוכה של שכנות שפלשו אל גבולותיה של קונגו (שנקראה אז זאיר) והפכו את המדינה לאיזור מלחמה עקוב מדם, מהקשים שנרשמו בהסטוריה האנושית. למשך מספר חודשים בשנת 2003 היה נדמה שחלה הפוגה בזעם ובמוטיבציה להילחם, אולם המלחמה נמצאת עדין בשיא כוחה באיזורים מסוימים במדינה. במזרח קונגו מדווחים על מקרי האונס והאלימות המינית הקשים ביותר בהסטוריה של העולם, הן בחומרתם והן בהיקפם. הקונפליקט בקונגו הוגדר כמלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השניה, ומספר ההרוגים במדינה עומד כיום על כ- 5.4 מיליון אזרחים.

אזרחיה של קונגו-קינשאסה (כך היא מכונה בפיהם) שהצליחו להימלט מהמדינה או גורשו ממנה על ידי כוחות הצבא, חיפשו מקומות מקלט במדינות שכנות, קרובות ורחוקות. בתחילת שנות ה-2000 ישראל פתחה את שעריה לרווחה לפליטים רבים מהאיזור לאחר שהמצב במדינה הוכרז כ'שואה אפריקאית', אך מאז מדיניות קליטת הפליטים הוקשחה ונכון להיום רק מספר קטן של מבקשי מחסה מקבל מאיתנו מעמד רשמי של פליט מלחמה.

אמה מקימבה, אישה חייכנית בת 38 הגיעה לעבוד כמנקה בבית הספר לאיפור בו אני עובדת. מאז ומעולם הוקסמתי מאנשים המגיעים לכאן ממדינות רחוקות, במיוחד אלה שאני מחשיבה 'מסתוריות' (אני מודה שלפני יום הצילומים הנ"ל כמות המידע שהיתה לי על קונגו-קינשאסה היתה מביכה ממש. ידעתי שזה באפריקה, קרוב לאוגנדה ו... זהו, פחות או יותר). אמה הגיעה לביה"ס בכל יום ועשתה את עבודתה בזריזות וביוסדיות, מה שהשאיר לה כמה שעות פנויות בכל יום עבודה עד שהגיעה השעה ללכת הביתה. את השעות הפנויות הללו העבירה מול מסך המחשב, או בשיחות חולין עם כל מי שהסכים לשתף איתה פעולה. אני נמניתי על המשת"פים הקבועים של אמה הפטפטנית, וכך נרקמה ביננו ידידות שפרחה תחת מגבלות קשות של שפה (אמה מדברת מעט עברית, מעט אנגלית והרבה שפות שאני לא מבינה). ידעתי שהגיעה מקונגו, ידעתי שיש לה ילדים, ידעתי שהיא גרושה ושאין לה בן זוג כאן בארץ אך פרט לכך לא הצלחתי לדלות ממנה יותר מדי.

לפני מספר שבועות אמה ניגשה אלי והצהירה שיש לה בקשה. היא מבקשת ממני לאפר אותה. 'עכשיו?' שאלתי. 'לא, לא היום אבל רציתי לדעת אם את מסכימה', השיבה לי. אמרתי לה שבעיקרון אני אשמח, אך אני מודה שהבקשה שלה היתה נראית לי תמוהה במקצת שכן המלתחה של אמה כללה בעיקר מכנסי טרנינג מהוהים וחולצות טי שהריחו כמו 4 בקבוקי אקונומיקה. היא לא נוהגת להתאפר כלל ושיערה תמיד אסוף לגמרי וצמוד לחלק האחורי של ראשה. לא היה לי מושג אפילו מה אורכו. כמה ימים נוספים חלפו ואמה ניגשה אלי שוב עם ברק בעיניים כמותו לא ראיתי אצלה מעולם.

'קבעתי לנו יום צילום' אמרה לי, חצי בעברית חצי באנגלית. 'יש לנו תור בסטודיו של אבי (משולם, הצלם שעובד איתנו בבית הספר) ואני אדאג להכל. אני מביאה בגדים, וגם חברה שלי שהסכימה לעזור לי ולנקות את בית הספר במקומי בזמן שתאפרי אותי. את עדין מסכימה לאפר אותי נכון?'

'בוודאי אמה, בשמחה' השבתי, 'אבל למה את צריכה להתאפר ולהצטלם? את רוצה לשלוח תמונות לילדים?'

'לא, אני רוצה להרגיש יפה' אמרה בחיוך. 'כל היום אני מנקה, פה ובמקומות אחרים כבר 4 שנים ברציפות. אני רוצה להרגיש כמו אישה שוב. יש לי בגדים שהבאתי איתי מקונגו, ואני רוצה להצטלם כדי שכשאהיה זקנה אוכל להיזכר שפעם, הייתי יפה'.

נמלאתי גאווה על כך שמתוך בית ספר שלם של מאפרים אמה ביקשה ממני לעזור לה להיות הכי יפה, אבל ידעתי גם שביקשה לא רק משום שידעה שאעשה עבודה טובה. היא ביקשה משום שבניגוד לרוב האנשים בחייה, אני הבטתי ודיברתי אליה, ולא דרכה. יש לנו נטיה מכוערת לשכוח לפעמים שהאנשים המוזרים למראה הממלאים את רחובותיהן של שכונות מסוימות בעירנו הם בני אדם, עם עולם פנימי וסיפור אמיתי לגמרי, כמו כל אחד אחר השוהה כרגע על הפלנטה. סבא שלי, שעל שמו נקרא הבלוג שאתם קוראים כעת, היה האדם שלימד אותי לחפש את האנשים האלה ולהושיט להם יד לעזרה בכל פעם שמתאפשר לי. כמי שהיה פליט בעצמו, זיכרון הבדידות, התלישות, האנונימיות ומבטיהם המזלזלים של האנשים ברחוב נצרבו בנפשו והוא חיפש לעשות תיקון דרך משפחתו, דרכי.

יום הצילומים הגיע, ואמה הגיעה לבית הספר מוקדם מהשעה בה קבענו. היא התרגשה כמו ילדה קטנה שעומדת לקבל מתנה גדולה שעטופה בסרט צבעוני ומסתורי. יחד עם אמה הגיעה חברה, כפי שנקבע מראש, שניגשה היישר למלאכת הניקיון.

התחלנו במלאכה. אמה ידעה להגיד לי במדויק מה היא רוצה, כאילו תכננה את כל היום הזה מראש ופרטה אותו לפרטים הכי קטנים שיש. 'אני רוצה איפור עדין ואלגנטי, שלא יכסה אותי אלא רק יעשה אותי יפה, שיהיה Kytoko', אמרה לי בביטחון. אני התחלתי לאפר ואמה התמסרה, עוצמת את עיניה וממתינה בסבלנות בזמן שהסתרתי את פגמי הגיל והעדויות למה שעברה עד לאותו היום (פניה של אמה מלאים בצלקות כהות שלא היתה לי התעוזה לשאול מהיכן הגיעו). מדי פעם, פקחה את עיניה והציצה מאחורי אל הראי הגדול שהיה ניצב מולה. 'Kytoko Karine, Kytoko!' אמרה לי פעם אחר פעם. חברתה של אמה נכנסת לחדר, וחיוך רחב נמרח על פניה. Kytoko. היא סיננה משהו בניב אפריקאי שלא זיהיתי, ואמה חייכה אלי ואמרה 'חברה שלי אומרת שאת מאוד מאוד יפה'. אמה ענתה לה באותו הניב, וכששאלתי מה השיבה לה אמרה לי:

"I told her you are more beauty from inside, not out"

נלחמתי בדמעות שמילאו לי את הגרון והבטן, וחשבתי על סבא שלי שבטח יושב עכשיו באיזה בית קפה קטן בעולם המקביל אליו הולך כל מי שמת, זולל איזו עוגה הונגרית ומשמין מנחת (האגדה המשפחתית מספרת שלעוגות בעולם הבא אין קלוריות).

חלק מהקסם של המקצוע שלי, הוא שאם אתה עושה את עבודתך בצורה טובה, האדם היושב בכיסא מולך אמור להיות נינוח ומלא ביטחון שהוא בידיים טובות. בדרך כלל, כ-10 דקות לתוך מלאכת האיפור, הכתפיים של המאופר שלי נשמטות ואני מבינה שהוא שחרר. הגוף משוחרר והוא כולו שלי – לעשות בו את מה שנשכרתי לעשות. זהו בדרך כלל השלב שהסיטואציה האינטימית של להימצא פנים אל פנים קרוב כל כך למישהו שעד לפני כמה דקות היה זר מוחלט עושה את שלה, ומתחילה שיחה אינטימית לא פחות. שאלתי את אמה איך הגיעה לישראל.

'לא הייתי אמורה להגיע לכאן'. אמרה לי. עזבתי את קונגו כי היה בלתי אפשרי להמשיך לחיות שם. השארתי את כל חפציי אצל אמא שלי, ונסעתי למצרים. שם גיליתי שמצרים מוסלמים לא אוהבים אותנו, גם כי אנחנו שחורים וגם כי אנחנו נוצרים. אז באתי לפה'

'איך הגעת לכאן?' שאלתי.

אמה צחקה ואמרה: 'בלימוזינה קארין, בלימוזינה מפוארת'. התעקשתי. 'ברגל' השיבה לי, והפסיקה לחייך.

 למדתי המון על האישה שלפניכם במהלך העבודה איתה באותו היום, אבל למדתי עוד יותר על החיים ועל כמה רחוק אנשים ילכו על מנת לשרוד, ולגדל את ילדיהם בכבוד (גם אם הם לא אלה המגדלים אותם). לאמה יש את 3 הסיבות הטובות ביותר בעולם להישאר כאן ולהרוויח כסף מצד אחד, או לחזור כלעומת שבאה מצד שני. תלוי על איזה צד של המטבע מסתכלים. לסיבותיה של אמה קוראים לידיה (14), לוי (12) וג'וזף (10). כשהיא מדברת עליהם, הקול שלה משתנה, והחיוך חוזר מיד להאיר את הפנים. היא קיבלה מעמד של פליטת מלחמה כאן בארץ, ומאז היא שולחת כמעט כל שקל שהיא מרוויחה בחזרה לקונגו. הילדים נמצאים אצל אמא שלה, ואמה עושה הכל על מנת לאפשר להם לחיות חיים אחרים מאלה שלה היו. היא סיפרה לי שעברה לפני שנתיים לגור בדירה זולה מאוד, עם עוד שותפה ממש מעל לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. המהלך הזה אפשר לה לחסוך עוד יותר כסף, בו השתמשה כדי לקנות אדמה שעליה נבנה ברגעים אלה ממש ביתה החדש בקונגו, שימתין לה לכשתשוב הביתה. כשאני שואלת מתי היא מתכננת לחזור, היא עונה מיד '4 שנים ושלושה חודשים'. זה הזמן הדרוש להשלמת בנית הבית, ושליחת ילדיה לבתי ספר ראויים באיזור בטוח יחסית של אקווטאה, העיר בה הם מתגוררים בקונגו.

האיפור מוכן. אמה ניגשת להתלבש, חושפת בפני גוף ערום ומצולק. צלקת מכובדת במיוחד משתרעת על בטנה התחתונה, אני מזהה אותה מיד משום שיש לאמא שלי את אותה אחת בדיוק. 'זו מזכרת מג'וזף שלי', היא אומרת בחיוך. אמה התבוננה בראי וחייכה, חברתה עומדת מנגד ואומרת בצהלה' Kytoki Aimee!! Kytoko kytoko kytoko'. היא ניגשה אלי, נתנה לי חיבוק ואמרה בעברית מושלמת: 'תודה מאמי!'.

אמה מקימבה, 38

אמה מקימבה, 38

מאוחר יותר באותו הערב חזרתי הביתה, הכנתי כוס קפה והתיישבתי מול המחשב עם הדיסק שהכיל את התמונות מהצילומים. הכנסתי את הדיסק ללפטופ ועד שנטען, פתחתי מילון אינטרנטי והקלדתי: kytoko. כעבור כמה שניות התנוסס מולי הפירוש: "מושלם; אלוהי; יפה בצורה אלוהית; ביטוי רחב השזור בעיקר בניבים אפריקאים שונים ובא לבטא הוקרת תודה עמוקה והתפעלות מיופי פיסי או רוחני"

השראה כאויר לנשימה

שלום לקוראי הבלוג! עכשיו כשאני יודעת שהמילים הללו לא שטות יתומות ובודדות בחלל הריק של האינטרנט אלא נוחתות היישר אל מסכי המחשב הקטנטנים שלכם, קוראים יקרים שלי, אני כותבת עם מוטיבציה והרגשה נעימה בבטן שמתעלה אפילו על זו שהיתה שם קודם.

בשבועות האחרונים שיגרתם אלי (לשמחתי והפתעתי הרבה!) המון שאלות, כל אחד בדרכו שלו. הרגשתי מוחמאת והתמלאתי ענווה למשמע ביטויי פליאה על כך שלא כתבתי כבר זמן מה. שאלה שחזרה על עצמה המון בזמן האחרון (והאמת היא שגם לאורך כל חיי מאז ומעולם) היא 'מאיפה יש לך את כל הרעיונות האלה?' או 'איך את חושבת על כל הדברים האלה?'... שאלה מצויינת, פילוסופית משהו, שזכתה לצערי באורח תדיר לתשובה האינפורמטיבית המהממת 'מממ... לא יודעת'.

ואני באמת לא יודעת, או נכון יותר לומר – לא ידעתי, עד שהחלטתי שבא לי לדעת וישבתי לחפור קצת בתוך תוכי עם השאלה הזו בראש. אני חושבת שהכמיהה לידע וליצירה ותרגום שלהם לאומנות בת קיימא ו\או לפרנסה ממקצוע יצירתי הם תוצאה של המון משתנים. חלקם בשליטתי (כמו מחקר שאני עושה באינטרנט ובספרים בכל פעם שאני נתקלת באדם או ביצירת אומנות שמעוררים בי סקרנות והשראה) וחלקם תוצאה של מזל \ גורל \ יד אלוהים \ אבולוציה \ אורח חיים 'מעורר השראה'... תלוי את מי תבחרו לשאול.

כשהייתי בת 3 אבא שלי חטף מתוך ידי ציור של ליצן שציירתי בטושים צבעוניים על נייר מדפסת של פעם (כזה  שבא בגליל, עם החורים בשני הצדדים). אני זוכרת במעומעם שבראש שלי, החלטתי לצייר את אבא שלי עומד ליד הבית שלנו (עכשיו שאני כותבת את זה - העובדה שבחרתי בדמות של ליצן עבור אבא שלי היא פרוידיאנית משהו, אולי נדבר על זה קצת בפוסט אחר...). הוא שמר את אותו ציור במשך שנים, וכשהייתי בערך בת 10 מצאתי אותו נח בין דפי קלסר מאובק בחדר העבודה בבית שלו, שכבר מזמן לא היה הבית שלי (אולי נדבר גם קצת על גירושים בפוסט אחר). הוא הסביר לי אז, ששמר את הציור כי הוא היה המום מכמות הפרטים שיצקתי לתוכו בכנות ותמימות של פעוטה. המודעות שלי לעולם שסביבי היתה כל כך מפותחת ועשירה מבחינה ויזואלית, רחוקה מאוד (מסתבר) מהמודעות ש'אמורה להיות' לילדה בגיל הזה. בעוד שחברי בגן ציירו את הוריהם כדמויות בעלות ראש וגפיים בלבד (עם רגליים ארוכות הנמתחות בקו ישיר לקרקע היישר מתוך הראש, כמו בלון על חוט) לליצן שלי היה צוואר.  היו לו גם כתפיים, זרועות וחמש אצבעות בכל כף יד ורגל. היה לו ג'קט מחוייט עם עט שהונח בכיס השמאלי (ממש כמו שתמיד היה לאבא שלי) והוא עמד ליד בית עם גג וחלונות עם וילונות, שלצידו גינת פרחים בשלל צבעים וצורות. לכל פרח ציירתי אבקנים בצבע אחר ועלי כותרת בגודל זהה. לליצן היו גבות עבותות מעל העיניים, ופה מתוח וחף מכל סימן לחיוך (שוב, ממש כמו לאבא). אין ספק שבמקרה שלי, לגנטיקה תפקיד חשוב בנטיה הטבעית שלי להתבטא דרך אומנות. לשמחתי, ירשתי מאבא את התשוקה לכל תחומי האומנות. אני שמחה אפילו יותר על כך שהשכלתי לרשת תכונות באופן סלקטיבי, ואני גם מצליחה לחייך הרבה יותר ממה שאני זוכרת שהוא חייך מעולם (ותודה לאל על הגנטיקה של אמא...).

אולם גנטיקה זה לא מספיק.

בצרפתית קיים ביטוי מקסים, שנאמר:  "."Je ne sais quoi בתרגום מילולי, משמעות הביטוי היא "אני לא יודע\ת מה..." אולם הכוונה מאחוריו היא שקיים משהו נסתר מן העין. כאשר מישהו משתמש בביטוי הזה, הוא מתכוון לומר שבנושא עליו מדברים יש משהו קסום, נסתר מן העין, שאין לנו אפשרות לשים עליו את האצבע, משהו 'אחר'. וכך אני מרגישה כלפי הצורך הבלתי נלאה שלי ליצור. זה איננו משהו שאני מגייסת מתוכי בצורה מודעת, אלא משהו שפורץ בלי שיש לי כל שליטה עליו. אני חושבת שאנשים מסויימים רואים את העולם בצורה אחרת ממרבית האוכלוסיה, ועל כן כל ביטוי של ראייה ייחודית זו מקבל מן קסם מיוחד שיוצק לתוכו אותו אדם שהביא אותו אל אויר העולם. 

יש בי סקרנות טבעית מתמדת בכל מה שקשור לאומנות ויצירה, וזה אולי משהו טבוע שקיבלתי במתנה בלי שביקשתי אפילו. אולם הגדולה בעיני היא לקחת את המתנה (שאני רואה יותר כחומר גולמי, פוטנציאל ראשוני) ולתרגם אותה. לתהליך הזה יש מיליון שמות וצורות והוא אינדיבידואלי מאוד. אין נכון או לא נכון, ואין דרך אחת שטובה לכולם.

אני בן אדם ויזואלי מאוד, תמיד הייתי. בנוסף, אני אדם שמאוד אוהב לגעת בחומר ולהתנסות עם הידיים, זו הדרך שלי ללמוד. הידע שצברתי על ידי ניסוי וטעיה (ועוד ניסוי, ועוד אחד, ועוד אלף 'טעויות') גדול לאין שיעור מהידע שצברתי מקריאת ספרים או התבוננות גרידא. אחד הדברים החביבים עלי בעולם, הוא לקחת טכניקה או ידע שכבר קיים ולתרגם אותם למשהו חדש, שלי. לתהליך האמורפי וההזוי הזה, שלא באמת ניתן להגדירו במילים בצורה שתהיה נכונה בצורה אבסולוטית אני בוחרת לקרוא 'קבלת השראה'. השראה היא הנצנוץ הראשון, ההפריה הכי קדומה של מה שיהיה בסופו של דבר יצירה חדשה. איך אני מקבלת או מתרגמת השראה?... רק אלוהים יודע. אבל החלטתי לנסות להסביר. שיהיה לי בהצלחה.

לאחר שכבר בגיל 3 התגלו אצלי סימנים שאני עתידה להיות (אבוי לזוועה) אמנית ולא רופאה או מדענית חלל, סבתי ההורסת (מהצד של אמא דווקא) החליטה שאם הנכדה רוצה ללמוד לעבוד עם הידיים – צריך להתחיל מוקדם. בגיל 6 המופלג, הרבה לפני שהיכולות המוטוריות שלי אפשרו זאת, ניג'סתי וניג'סתי וניג'סתי עד שלבסוף היא הסכימה ללמד אותי לסרוג. סבתא נהגה לסרוג מפות שולחן עצמות עם טריליוני פרטים קטנים ועדינים. בנוסף, היא היתה תופרת מעולה ותפרה לעצמה את כל הבגדים שלא מצאה בחנויות. לכל הדובים שלי היו סוודרים ומכנסיים עם כיסים וכפתורים, ואני התעקשתי לקחת  חלק פעיל בתענוג הזה. כמובן שנכשלתי כישלון חרוץ וחוויתי תסכול רב, שהתבטא בעיקר בדמעות תנין והשלכה של אינספור מסרגות מהחלון בקומה הראשונה בבית סבתא. אולם מאוחר יותר בחיים, כשהגוף הדביק את הפער עם המוח והידיים היו יציבות יותר, שלטתי על המסרגה ביד רמה עד שהשתעממתי והחלטתי לקחת את מלאכת סבתא כמה צעדים קדימה.

סריגה, צילום ועיבוד: קארין בוש.

הקקטוסים הנ"ל הם תוצאה של אובססיה בת חצי שנה שפיתחתי לטכניקת סריגה מיוחדת מיפן הנקראת 'אמיגורומי'. אמיגורומי היא בעצם טכניקה המאפשרת סריגה תלת מימדית, בניגוד לסריגה קונבנציונלית הנסרגת בצורה שטוחה בלבד. אפשר לקחת את הטכניקה הזו למיליון מקומות ורוב האנשים העוסקים במלאכה יוצרים דווקא בובות וחיות סרוגות. הדרך שלי לקחה אותי לסריגת קקטוסים. בכל כמה חודשים הייתי מוצאת לי מלאכה חדשה שתשאב אותי אליה ותירק אותי החוצה בחזרה רק כשארגיש שמיציתי, ושאין עוד מה ללמוד. להפתעתי, מקצוע האיפור לא נמאס עלי כל כך מהר ומצאתי את עצמי נשאבת עוד ועוד.

השראה לאיפור חדש יכולה להגיע אלי מכל מקום. הטקסטורה של גזע עץ שיש לי מתחת לבית, ששמתי לב אליה רק כשהכלבה שלי הואילה להשתין על אותו עץ יכולה להפוך לרעיון לאיפור חדש, או לאלמנט בעבודת איפור מורכבת יותר שאני עובדת עליה. לרוב, אני אוהבת לשאוב השראה דווקא מתחומים שכלל אינם קשורים לאיפור אבל מדי פעם אני מוצאת באחד מ'סיבובי הקניות' שלי באיטרנט הפקות מטריפות שקשה לי להישאר אדישה אליהן.

את ההפקה הנ"ל מצאתי דרך קבוצה שאני חברה בה בפייסבוק המעלה על בסיס יום יומי אלבומים עמוסים בחומר למחשבה ועוסקים כמעט בכל תחומי האומנות (איפור, צילום, ארכיטקטורה, אומנות קלאסית, פיסול, עיצוב גרפי, עיצוב תעשייתי עיצוב אופנה ועוד המון...). שמה של הקבוצה היא Design Dautore, אני ממליצה בחום על ביקור + לייק.

לפני כמה חודשים החלטתי לחפש דרך להטמיע דוגמנית בתוך קיר בעזרת איפור (כן, זו בדיוק המחשבה שעברה לי בראש). היה לי אימג' ברור מאוד בראש של מה שאני רוצה ליצור, אבל מעולם לא ניסיתי ליצור פרויקט בסדר גודל שכזה. שיטה בדוקה (שלי) לדיג אינטרנטי מוצלח היא כדלקמן: אני פותחת את כל הבלוגים החביבים עלי בכמה וכמה חלונות שונים. בכל בלוג, אני ניגשת לרשימת הבלוגים שאותו בלוגר עוקב אחריהם, ופותחת כמה חלונות נוספים  עם בלוגים מהרשימה הזו. התהליך הזה חוזר חלילה עד שאני מוצאת משהו שמטריף את דעתי ואוחז בי ולא מרפה (במקרה הטוב) או עד שאני קוראת כמה פוסטים מגניבים של בלוגרים מסביב לעולם (במקרה הפחות טוב).  כך למשל מצאתי את אמה האק, אמנית אוסטרלית ששינתה לחלוטין את הצורה בה אני רואה איפור גוף.

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

אמה היא מאפרת שהחלה את דרכה באיפור יופי 'קונבנציונלי' והמשיכה אותה כאמנית ציורי פנים במסיבות יום הולדת של ילדים. בשלב מסוים בקריירה, החליטה לשים דגש גדול יותר על הצד האומנותי יותר שיש לציורי גוף והחלה ליצור ציורים על גבי דוגמניות בתחרויות שונות. כיום, אמה נחשבת לאמנית מהשורה הראשונה בעולם האיפור בכלל ובעולם איפור הגוף בפרט. העבודות הבאות לקוחות מסדרה של צילומים (אה כן, היא גם צלמת...) שיצרה בהשראת חיי הטבע של אוסטרליה מולדתה.

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

איפור וצילום: אמה האק Makeup & Photography by Emma Hack

את הרומן שלי עם אלכס בוקס, מאפרת בריטית ואמנית בחסד עליון התחלתי כשחיפשתי מידע אודותיה לטובת כתבה שהכנתי לאתר האינטרנט של ירין שחף. אלכס היא, לדעתי האישית, אחת האמניות הכי גדולות של הדור הזה. עבודות שלה ניתן לראות בדף הפייסבוק שלה, אבל אני בחרתי דווקא להביא לכם כאן קמצוץ מהאיפורים שהיא יצרה עבור הקולקציה האחרונה של חברת 'אילמאסק' הבריטית, לה היא משמשת מנהלת קריאייטיב ומאפרת ראשית.

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

אילמאסק, בהנהגת מוחה המטריף של הגב' בוקס, חרטה על דגלה את בשורת האיפור האינדיבידואלי. הם מספקים איפור לילה בלבד, כלומר איפור המיועד למסיבות קונספט ואירועים ייחודיים. בין לקוחותיהם הנאמנים אפשר למצוא מלכות דראג, דיוות של עולם הבורלסק, אמנים שונים ועוד שלל טיפוסים גותיים וטיפוסים צבעוניים אחרים.

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

איפור: אלכס בוקס ל'אילמאסק'

אני לא יודעת אם הצלחתי לספק לכם הצצה אל תוך עולמי הפנימי הרווי בדמויות ותמונות כמו אלה המופיעות כאן, אבל לי הפוסט הזה עשה חשק ללכת לשחק עם קצת איפור... נתראה בקרוב.

יש לכם עוד שאלות? אשמח לענות. השאירו לי תגובה.

האיפור של היום 12.7.11

קוראים יקרים שלי, אם יש משהו שמשמח אותי זה כשאתם מבסוטים ולכן - אני שמחה להיענות לבקשות חוזרות ונשנות ולשתף אתכם מהיום בלוקים שונים של איפור שאני עוטה על עצמי כחלק מהדיי ג'וב שלי.  מהיום (בא לי לומר 'כל יום' אבל אני משאירה לעצמי את האפשרות לקחת יום חף מאיפור מדי פעם, אני מקווה שתפרגנו לי ולנקבוביות שלי) יעלו כאן תמונות של איפורים שונים ומשונים (שהרי אני חובבת ידועה של איפורים משונים). 

אהבתם? מהמם, תנו בלייק. פחות אהבתם? אני אשמח לשמוע. השאירו לי הודעה בתיבה שבתחתית העמוד, אני מבטיחה לענות לכולם. 

מענין אתכם לדעת באילו מוצרים השתמשתי? השאירו לי תגובה 

החומר ממנו עשויים חלומות

מה אני אגיד לכם חברים? חם. חם לי בחוץ, חם לי בפנים (אני מתגוררת בדירה היחידה בגוש דן שאיננה מצויידת במזגן), חם לי בבוקר, חם לי בערב, חם לי בלילה, חם חם חם. לוח השנה מראה שמוקדם מכדי לספור את הימים עד להקלה באקלים המשוגע שלנו, ועל כן החלטתי להפוך לימונים ללימונדה צוננת ולהעלות את הטמפרטורה מחם, ללוהט במיוחד.

כשהחלטתי שאני נרשמת ללימודי איפור, התקשרתי לבית הספר בו למדתי וביקשתי לדעת מהי הפרוצדורה שבסופה אנחת בשיעור איפור גוף, ואיך אנחנו מתקתקים פה עניינים כי אין לי סבלנות להתעסק בזוטות (הסתרת קמטים והרזיית לחיים עגלגלות הרגישה כאילו היא ממני והלאה).

לדאבוני, הוסבר לי שאצטרך ראשית להרשם לקורס בן חצי שנה שבו אלמד איפור 'יופי ואופנה' ורק לאחר מכן אוכל להגיע לתכלס. אני אומרת תכלס משום שידעתי תמיד שאיפור גוף מתחבר לי ישר לווריד בו זורם דם של בחורה שמציירת מאז שהיא יודעת להחזיק מכחול בידה. להפתעתי ושמחתי הרבה, דווקא מצאתי ענין רב בשיעורי איפור יופי, למשך 4 שיעורים שלמים. מה חבל שתכנית הלימודים כוללת 25 שיעורים. את 5 החודשים הבאים ביליתי בשחזור בלהות של שנותיי בתיכון שכללו בעיקר הברזות, עישון חפוז בפינות חשוכות והמתנה דרוכה לכך שיגמר. רק שהפעם ובניגוד גמור לתיכון, אני יודעת בדיוק מה יקרה כשיגמר. מה שיקרה זה שאלמד להפוך כל חזה שעיר לקנבס עתיר טקסטורה.

גילוי נאות: אני מאוד אוהבת את הכלות שלי. גם את כל הנשים המקסימות עבורן יצרתי אי פעם איפור ערב אני זוכרת ומוקירה ואין דבר המשמח אותי יותר מאשר לראות אתכן קורנות עת אני מסיימת את עבודתי ואתן מרגישות ונראות מיליון דולר. עם זאת, אני מודה ומתוודה שיש משהו באיפור גוף שהוא שונה בתכלית. אם אקביל את שני התחומים לעולם התחבורה (הקבלה הגיונית ומתבקשת, תודו) אזי איפור יופי הוא כמו נסיעה במכונית פתוחה תחת שמש חמימה, שערי מתבדר ברוח לצלילי שיר דרכים מגניב. איפור גוף בשבילי, הוא נסיעה ברכבת הרים מהסוג המפותל והתלול במיוחד. הבטן שלי תמיד מתהפכת לפני שאני מתחילה במלאכה. אני מסדרת את שולחן העבודה שלי לפי צבעים, מכחולים מצוחצחים ממתינים בדום מתוח ובסדר מופתי לפי הגודל והכל בדקדקנות ובטקסיות השמורה בדרך כלל לנהלי הבטיחות של נמה"ת בן גוריון. זה אף פעם לא יוצא כמו שחשבתי שיצא (אלא הרבה יותר טוב) ובחלוף מה שמרגיש כמו רגע קט (אך בפועל הוא יותר כמו 3 שעות) הכל נגמר, הדוגמנית רחוצה והכל כלא היה.

'שיעור ציורי גוף' הפך לסאגה מתמשכת שאני אוהבת לכנות בחיבה "האובססיה החיובית שלי". תראו לי אתר אינטרנט, מגזין, בלוג, כתבה בעיתון, סרטון או אלבום בפייסבוק בו מככבות פטמות מעוטרות בצבעוניות עליזה ואהיה שם לפני שתספיקו לומר 'איך לא קר לה ככה?'. אני מה שאולי תקראו לו, משוגעת לדבר. והדבר, לשמחתי, פוגש אותי היכן שלא אפנה.

פעם בשנה מתאספים להם יחדיו עשרות אלפי משוגעים לדבר על מנת לחגוג את הצבעוניות המשכרת ולהעניק פרסים יקרי ערך למשוגעים שעשו עבודה מוצלחת במיוחד. פסטיבל ציורי הגוף השנתי המתקיים באוסטריה מאגד אליו אמנים מכל רחבי הגלובוס שמבלים שבוע הזוי ומטריף בין תחרויות (מתקיימות עשרות כאלה לאורך השבוע) סדנאות אמן של המאפרים הגדולים בעולם, מופעי מוסיקה ענקיים ואוירה חד פעמית. לפני כשלושה חודשים החלטתי להצטרף לשגעת ולטוס לאוסטריה אולם גיליתי שחודשיים מהווים מסגרת זמן אנורקסית ביותר שכן רוב המשתתפים מתכוננים לפסטיבל לאורך שנה שלמה. הפסטיבל ננעל בסוף השבוע האחרון בעודי שוהה בעיר האורות, ר"ג. אוסטריה תצטרך להמתין לי עד השנה הבאה אבל חשבתי שיהיה נחמד לשטוף את העיניים בכמה מהעבודות המרהיבות ביותר שיצא לי לראות על גבי אלבומי הפייסבוק הססגוניים של חבריי שכן נכחו בפלא האוסטרי.

שני ישראלים מוכשרים הנמנים על אורחי הפסטיבל הקבועים הם עינת דן ובן אסיף. עינת, מאפרת בחסד שהחלה את דרכה בארץ, משם המשיכה לניו יורק ומשם למילאנו שם עשתה חיל בהפקות האופנה הגדולות של המעצבים הנחשבים ביותר. ברמה האישית, יצא לי לראיין את עינת במסגרת כתבה שערכתי לאחרונה ושמחתי לגלות שמאחורי ההשראה האישית והמקצועית עומדת אישה מקסימה ואינטיליגנטית.

עינת דן בהכנות לתערוכה הנושאת את שמה. צילום: בן אסיף. לאתר של עינת לחצו כאן

במסגרת הפסטיבל הושק ספר המאגד בתוכות את עבודותיהם של אמני האיפור המובילים בעולם. את כריכת הספר מעטרת עבודתה של עינת, כבוד שאין לי דרך אפילו להתחיל ולדמיין. תערוכה מיוחדת של עבודתיה התקיימה לרגל השקת הספר המיוחד, ועינת אירחה סדנאות אמן במסגרת השיעורים המוצעים למבקרי הפסטיבל. על מנת לשריין שעה של למידה מאמני האיפור החביבים עליכם תיאלצו להיפרד מסכום סמלי בלבד ועל כך נותר רק לומר – בקרוב אצלי.

בן אסיף הוא צלם מוכשר, ולפי האלבומים שבפייסבוק שלי לאחרונה נראה שהוא גם חבר קרוב של עינת ושל קומץ ישראלים נוספים המככבים בפסטיבל האוסטרי. במסגרת הפסטיבל מתקיימות גם תחרויות שונות בצילום, המאפשרות לקבל זוית נוספת על עבודות האומנות החיות המרהיבות המעטרות את כר הדשא הקריר בתחרות.

בן אסיף

בן אסיף בהכנות לתערוכה של עינת דן, אוסטריה. עבודות האיפור שבצילום: עינת דן.

אחרונה חביבה היא מאפרת רוסיה מקסימה שגיליתי לפני כמה ימים הודות לנפלאות האינטרנט. אלבום של חבר שהוביל לאלבום של חברה שהוביל אותי היישר לתוך ארץ הפלאות של כריסטינה אליזרובה.

כשערכתי בירורים בתקווה שיתאפשר לי להתחרות בפסטיבל של השנה, חקרתי לעומק את נהלי התחרויות השונות. לכל תחרות צריך להצטייד בדוגמן או דוגמנית (או כמה מאלה, תלוי בקונספט) ולהכין אותם למופע בן 3 דקות עם מוסיקה לבחירת האמן. המופע הוא חלק אינטרגלי מהניקוד בתחרות ולכן יש להכינו מראש ובתשומת לב. את הדוגמנים ניתן ללהק במסגרת יום ליהוק מיוחד המתקיים בראשית הפסטיבל, אולם חשוב להכין אותם מראש למופע ולתרגל עליהם את האיפור הנבחר (כמובן שניתן להצטייד בדוגמנים מראש שיגיעו איתך מארץ מולדתך – מי שמעונין לנסוע איתי בשנה הבאה מוזמן. מדובר בתענוג לא זול – ראו הוזהרתם). מדוע אני מלאה אתכם באדמיניסטרציה של אליפות העולם בציורי גוף? ובכן, משום שעל פי מחקר קצר שערכתי, כריסטינה שלנו התחרתה השנה בלא פחות משלוש תחרויות שונות במסגרת הפסטיבל (!). כמות ההשקעה והמחשבה שהשקיעה האישה המוכשרת הזו השאירו אותי פעורת פה ומלאת יראת כבוד.

התחרות הראשונה בה השתתפה כריסטינה היא תחרות ה'פלואורו', שהיא גם התחרות שאני תכננתי להשתתף בה. מדובר בתחרות לילית המתקיימת בחושך מוחלט, איפור הגוף הוא כזה הזוהר בתאורת UV  סגולה. בעבר, התנסיתי באיפור עם צבעים מהסוג הזה במסגרת פרויקט סיום ללימודי איפור, קשה לי לתאר את האפקט המרהיב של הדמויות הנוצרות כתוצאה מהמשחק בצבעים הללו, ולכן אתן לתמונות לדבר בעד עצמן... עבודתה של כריסטינה בקטגוריה זו זכתה במקום השני בתחרות.

עבודתה של כריסטינה לתחרות ה'פלואורו' בה זכתה במקום השני

עבודתה של כריסטינה לתחרות ה'פלואורו' בה זכתה במקום השני

עבודתה של כריסטינה לתחרות ה'פלואורו' בה זכתה במקום השני

בכל שנה נבחר נושא כללי המהווה קונספט לפסטיבל כולו על כל התחרויות שבו, והשנה הנושא היה 'רנסאנס – לידה מחדש'. העבודה הבאה של כריסטינה התחרתה בקטגורית איפור אפקטים מיוחדים, בה משולבים אלמנטים מודבקים ומפוסלים כחלק מהאיפור עצמו. לטעמי, זו אחת העבודות המרהיבות ביותר שיצא לי להיתקל בהן. כריסטינה היא אמנית מהסוג הגורם לעבודה להראות פשוטה כל כך, כאילו היא זורמת ממנה בקלילות כמו שפת אם, או צחוק מתגלגל. בפועל, כמישהי שמכירה את שיטות העבודה מהשטח אני יכולה להעיד שמדובר בכישרון בלתי יאמן ממש.

איפור גוף: כריסטינה אליזרובה

איפור גוף: כריסטינה אליזרובה

העבודה שלפניכם לא זכתה בשום פרס, מה שאולי מלמד משהו על הסטנדרטים הפסיכיים של התחום המטריף הזה. אין ספק שיש לי נעליים עצומות לצעוד בהן. אולם שלא תטעו, אצעד גם אצעד. נתראה בשנה הבאה!

המפרגנת

ככלל, עובדות החיים שאתה למד כילד אינן משרתות אותך נאמנה בחייך הבוגרים. יסלחו לי כל הגננות הג'ינג'יות השמנמנות משנות ילדותי, אבל שנים של התניה ושכנועים שאסור לשפוט מישהו על פי מראהו, אסור להרביץ ואסור לשקר התבררו כבזבוז זמן. כשאתה גדל אתה מבין שבעוד שחבריך ומשפחתך אולי לא שופטים אותך על פי מראה חיצוני, שאר העולם כן (מאנשים ברחוב ועד לבוס שמראיין אותך לעבודה). המקבילה הבוגרת של להרביץ (למשל אנשים שמקללים אותך ואת כל משפחתך בכביש), היא ענין שבשגרה שיש ללמוד להתמודד איתה והאיסור בשקרים הוא גולת הכותרת, שכן אדם בוגר שאינו יודע לשקר בחינניות סופו לחיות בשוליה של החברה המערבית המודרנית. כו-לם משקרים כל הזמן. מראש הממשלה ועד הבחור בפיצוציה, בראיונות עבודה, בשיחות חולין, בויכוחים עם נציגי שירות לקוחות, בעברית אנגלית אמהרית צרפתית וסוואהילית, בכל מקום. החכמה היא להשאיר את כל אלה מחוץ למערכות היחסים שלך עם משפחה, בני זוג וחברים אולם אני מוכנה להמר על כך  שרוב העולם פינוקיו בריבוע גם שם.

אחד מעקרונות היסוד המוסריים החשובים ביותר שלמדתי בגן הילדים ונשאר נאמן למציאות עד עצם היום הזה הוא עיקרון 'הכל עובר עליך וקקה בידיך'. ואכן, פעם אחר פעם אני חוזה במקרים קשים של בני תמותה המנסים לעשות קומבינה ולתחמן את מאמא קארמה, רק כדי ליפול על הפרצוף ישר לתוך ערימת זבל מהבילה. למזלי הרב, למדתי גם בגן וגם בבית כבר בשנותי הראשונות על הפלנטה שאחד הדברים הכי חשובים בחיים הוא להיות מסוגל לפרגן, ולפרגן באמת. כשם שהיקום ממתין בהאזנה דרוכה לאנשים המזמנים לעצמם סיבות טובות לחוסר פרגון ויורה עליהם כאלה בצרורות (כי תמיד יש על מה להתבכיין), כך גם הצד השני והיפה לאין שיעור של המטבע. לאורך חיי גיליתי שוב ושוב שכשיש בך מקום אמיתי וכנה המכיל קבלה ופרגון, כך נוהגים גם כלפיך.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני גאה ונרגשת לפתוח את הפינה החדשה בבלוג שלי, שתיקרא מעתה:

מעתה, בכל פעם שתראו את הכותרת הנ"ל בתחילת פוסט דעו שמצאתי על מה או למי לפרגן מכל הלב, ולשמחתי הרבה יש הרבה מאלה.

3 נשים מדהימות ועסיסיות במיוחד מככבות בפרק הבכורה של הפינה שלי ושלושתן מייצגות עבורי ניצחון מתוק על אתגר לא קטן שצלחתי בשנה האחרונה. אני מפרגנת לעצמי את היומרה לומר שכל אישה הקוראת שורות אלה ברגעים אלה ממש (ורוב הגברים שאני מכירה גם כן) יוכלו להזדהות עם הנושא בו בחרתי עבור הפינה הפעם – דימוי גוף.

היכונו למבזק חדשותי מרעיש: מעולם לא הייתי רזה. למעשה, האגדה המשפחתית מספרת שכפעוטה שמנמנה (אוקיי, שמנמנה פלוס) נהגתי על חיי אשמור לפוסט אחר, אולם אני יכולה להעיד על עצמי שגם אם אינני קמה בכל בוקר כשאני חשה את עצמי אלילת מין אשורית, אני בהחלט חיה את חיי עם כבוד מחודש והמון אהבה לגוף שלי, ללא קשר לגודלו או היקפו. כבדרך קסם, עם הכבוד המחודש שלי לגוף צצו להן בחיי נשים נוספות, גדולות ויפות, שנתנו גושפנקא מדהימה לתודעה לסיים 2 מנות של דייסת שוקולד ולהזעיף פנים כאשר לא הוגשה לי מנה שלישית. גדלתי בבית עם סבתא הונגריה ששמה את אהרוני וקארין גורן בכיס הקטן ואומרת להם – תנוחו, אני פה. את כברת הדרך שעברתי עם אוכל והשלכותיו החדשה.

מגזין 'ווג' איטליה הפנים גם הוא שהעולם מלא בנשים גדולות ומדהימות שראויות לייצוג שיקי איכותי. המגזין השיק אתר הנקרא 'VOUGUE curvy' שכל תכליתו היא לחגוג נשיות בריאה. כבר בביקור הראשון שלי באתר (המעוצב לעילא ולעילא ועמוס בתוכן מרתק לכל מי שחובב אופנה) מצאתי בו ממתק מקומי מהמם; המגזין הקדיש כתבת וידאו למרינה מקסימיליאן בלומין אותה הוא הכתיר 'אייקון נשי' במסגרת סדרת כתבות על אייקונים נשיים מרחבי העולם. את הוידאו של מרינה המהממת תוכלו למצוא כאן.

מרינה מקסימיליאן בלומין, יח"צ

אישה מופלאה נוספת שמצאתי ב'ווג' היא סקינה, בלוגרית פריזאית עסיסית ששמה לעצמה למטרה לנפץ את המיתוסים סביב מנהגי הלבוש של נשים גדולות סביב העולם. בחן, סגנון מעולה (כיאה לצרפתיה אמיתית) וטעם משובח סקינה מתעדת אאוטפיטים לוהטים המורכבים מפריטים מקוריים שבדרך כלל מבריחים נשים גדולות אל מעבר לאופק (כגון מכנסי הרמון בהירים וגופיות סבא). סקינה כותבת בלוג מהמם בשם 'Saks in the city', שעמוס תמיד בצילומים מגניבים של הדיוה בבגדיה ההורסים. בנוסף, החצופה הנ"ל יוצאת למסעות שופינג ברחבי העולם על מנת לתעד אותם לסרטוני הדרכה שתוכלו למצוא בפינה שלה על אתר 'ווג' איטליה, וגם מקבלת על כך תשלום. מתריס ממש.

אאוטפיטים שעושים חשק לדפוק בורקס

אחרונה חביבה, אדל, אהובתי הנצחית. האישה הזו פשוט מהלכת עלי בקסם ששמור אך ורק לה, ומסתבר שהחבר'ה ב'ווג' מסכימים איתי שכן האתר עמוס בשירי הלל לזמרת האנגליה שעושה לי חשק לסביח טוב ודיסטורשן איכותי.  

חשקה נפשי במעיל הנ"ל לחורף הקרוב. המוצא הישר שיעביר אלי פרטים בנוגע למקום הימצאו, יזכה בחיבוק של הביוקר